בצבא מתנהגים כמו מאפיונרים
פרק נוסף ביומנה של רננה מרמלשטיין בת ה-17 מגני טל בגוש קטיף. השבוע היא שוחחה עם ידיד מגולני שרוצה לצאת לקצונה - וחושש שאם יסרב לפנות אנשים מבתיהם, יאפסו סיכוייו לקריירה צבאית. "בצבא מתנהגים כמו מאפיונרים, ומציעים לאנשים 'הצעות שאי אפשר לסרב להן'", היא מתרעמת
יצא לי לדבר עם ידיד שלי מגולני, שהגדוד שלו משרת בגוש קטיף. הוא עצמו מפקד ורוצה לצאת לקורס קצינים, אבל הוא מתנגד נחרצות לתוכנית הגירוש. עד לפני שבוע הוא הלך עם הצמיד הכתום והפיץ אותו בקרב החיילים, ותתפלאו לשמוע - הוא לא דתי מאחת ההתנחלויות, אלא חילוני מתל אביב. איך הוא אמור להרגיש כשהוא יודע שאם הוא לא יבצע את פקודת הגירוש, הסיכויים שלו לצאת לקצונה ולהמשיך בקריירה צבאית אפסיים? לאן הצבא והמדינה שלנו מידרדרים?!
את המשפט "הצעה שאי אפשר לסרב לה" שומעים לרוב בסרטים המתארים את המאפיה בפעולתה. גם כיום בארצנו, ישנם למרבה הצער לא מעט אזרחים ששמעו משפט זה מנוטלי דמי חסות למיניהם - אחרת העסק שלהם נשרף.
עד כאן בחיים האזרחיים. אבל - כיצד אמור להרגיש לוחם שייטת, צוער בקורס טיס, או צוער בקורס קצינים, שיטילו עליו לפנות אנשים מבתיהם? איך אמורים להרגיש חיילים הנמצאים בקורסים יוקרתיים, היודעים שהטילו אותם למעגל הראשון של מבצעי הגירוש, מפני שהסיכוי
שהם יסרבו פקודה הוא מהנמוכים ביותר?
כיצד אמור לוחם למסור את כל כולו ואת נפשו בידי מפקדיו הבכירים, ביודעו שהיחס שלהם כלפיו הוא כמו אותו מאפיונר שמגיש "הצעה שאי אפשר לסרב לה" לקורבנו?
המון עמל, יזע, כאב ונחישות השקיעו אותם חיילים בכדי להגיע למעמד שבו הם נמצאים כרגע - והדרישה מהם שיפנו היא לא הוגנת.
כנראה שזוהי התוצאה של הנחלת "הקוד האתי" בצה"ל. מרוב עיסוק במוסריות כלפי האויב, גם הטרוריסט, שכחנו להביט במראה ופנימה.
לא רק הידיד שלי בגולני, כל הגדוד נמצאים במצב שהם לא פועלים עם המוסר והמצפון שלהם. אני מכירה את החבר'ה האלה, הם לא מסוגלים לעשות לזבוב משהו רע, אז רוצים לשלוח אותם לגרש אותנו? את התושבים שכל כך דואגים להם, שבאמצע הלילה באים ומפנקים אותם עם אוכל ועם תשומת לב? את האנשים שהם בעצם מגנים עליהם? מי כאן האויב, תושבי גוש קטיף או תושבי עזה? אם אני מבולבלת, אני לא רוצה לדעת מה עובר להם בראש...
ובנוסף לכל המצב והאי ודאות הזאת, גם לא נותנים להם לפעול, מסכנים את חייהם, שבוע שעבר היתה התרעה ממוקדת על חוליית מחבלים שצריכה להגיע לכפר דרום, ועד שהמחבלים לא הגיעו 3 מטר מהגדר והתחילו לירות נ"ט, לא נתנו להם לחסל אותם, ככה צבא אמור להיראות?
כששאלתי את החבר'ה מה הם יעשו אם חס וחלילה נגיע ליום פקודה, התשובות היו די מעורפלות. אף אחד לא הצהיר בקול ואמר "אני אפנה", אבל לא כולם אמרו שהם יסרבו פקודה.
לא אנחנו צריכים פסיכולוג, אלא החיילים
אחד החיילים, ששאלתי אותו כיצד ייתכן שכולם אומרים שזו תוכנית גרועה ועונדים צמיד וסרטים אבל לא כולם מסרבים פקודה, ענה לי, "רננה, את לא יודעת מה זה לעבור את כל המסעות האלה שקורעים אותך, את לא יודעת מזה להיות שנתיים בצבא, חבר'ה השקיעו פה את הנשמה שלהם. אם נצהיר עכשיו שאנחנו מסרבים פקודה ונעשה בלאגן, כל מה שעברנו לא יהיה שווה כלום".
אבל הוא גם הרגיע אותי: "אל תדאגי, אם חס וחלילה זה יגיע לביצוע, אנחנו נוריד את המדים ונצטרף אליכם. נשבור את הרגל, את היד, נצא מזה איכשהו".
באותו רגע הרגשתי שזה כזה בזבוז שמביאים לנו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שידברו איתנו על המצב, החיילים הם אלו שצריכים, הם קרועים בתוכם, גם מי שרוצה שיהיה גירוש, ואומר שאין לו בעיה לפנות, גם לו המראות לא עלינו יהיו קשים, לנו יש את האמונה, את הקהילה, מה יש להם?
יש לי רק עצה אחת לכל מתכנני הגירוש: את הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים תשלחו לחיילים,לא לנו, הם אלו שיצטרכו את זה...
ועוד נקודה למחשבה: כולם מתמקדים במי שנמצא בצבא ועסוק בשאלה: לפנות או לא לפנות, אבל אסור לשכוח גם את מי שעומד להתגייס.
אני רואה את החבר'ה שלי במושב ואת החברות שלי שעומדות להתגייס. הלבטים קשים, והגירוש מוריד את המוטיבציה לשרת בצבא. אם פעם היה
ברור להם שהם הולכים להתגייס ליחידות מובחרות, היום זה כבר לא כל כך ברור: קשה לשרת בצבא, בממשלה שבגדה בהם.
כשיכלו כל הקצים וצה"ל יפנה אל הדרג המדיני ויודיע לו כי אין ביכולתו לבצע את משימת הגירוש - אז יקבלו כל אותם החיילים ומפקדיהם את האמון החסר להם. הרוח והאמונה ינצחו את המיומנות הצבאית. אז נוכל לומר, שעל אף ההתנהגות ה"מאפיונרית "של הצבא כלפי החיילים האלה, התוצאה טובה בסופו של דבר.
לפנייה לכתב/ת 
