אבא טוב דואג לזרעון

רק אחרי שנולד לך ילד בריא, עם כל הידיים והאצבעות במקום, עם מספיק אוזניים ונחיריים ולב שדופק כמו שעון שוויצרי, אתה מרגיש חופשי לדבר על הנושא הזה בגלוי: שפע בדיקות ההריון, שאמורות להבטיח את שלומו של העובר המיועד, ולוודא שאף גן שירשת מהסבתא רבא של אמא שלך לא ממתין במרתפי הגנטיקה לתקוף את העובר המיועד.

למי שלא יודע, מהרגע הראשון שמבשרים לכם שנכנסתם בשעה טובה להריון, גם דואגים באותה הזדמנות להפחיד אתכם. מסתבר שהגוזל הפוטנציאלי, שבאותו שלב הוא סוג של זרעון שהתמזג עם ביצית, מצוי בסכנה אל מול הרעות החולות שמאיימות עליו: מחלות גנטיות של אשכנזים, מחלות תורשתיות של ספרדים, ועוד הרבה מחלות שאין להן עדה ואין להן אלוהים. 

אני אבא טוב. לא רציתי שהזרעון היחיד שלא שפכתי לשווא מאז גיל 13, יקבל תסמונת שתעשה לו (ובטח גם לי ולאמא שלו) דאון. אני חייב לומר שהייתה לי תחושה פנימית שהכל אצלו בסדר. בכל זאת, מחשש להפתעות ואכזבות, פתחנו את אירועי ההריון במינוס 2,000 שקלים, ובסדרה קצרה של בדיקות קלילות. הבדיקות הללו שללו את קיומן של 14 מחלות גנטיות, שבכל מקרה, לפי כל סברה מדעית, הזרעון שלי לא נמצא בקבוצת סיכון ממשית של חצי מהן. אבל כפי שכבר אמרתי: אני אבא טוב. 

אחרי חודשיים מצאנו את עצמנו - אשתי, אני והזרעון - הולכים לאיבוד בהרי ירושלים, קרוב מאד לעורף האויב, בדרך לבדיקת שקיפות עורפית. למה כל כך רחוק? הרופא שם, כך אמרה השמועה, עושה את זה בחצי מחיר, מתוך מניעים אידיאולוגיים שהסתברו ככלכליים מאוד, כשהמתנו אצלו בתור בשתיים בלילה. תוצאות הבדיקה הראו שיש סיכוי של 1 ל-7,000 שהזרעון שלי יהיה חולה - אכן סיבה לדאגה, אבל בדיקת דם קטנה נוספת הקטינה את הסיכוי ל-1 ל-11,000. שווה עוד 300 שקל, לא? 

עבר לו עוד חודש, ושוב הרחקנו מזרחה לסקירה מוקדמת, כדי לראות שהכל אצל הזרעון שלי במקום. בשלב זה התחלתי לחשוש שמספר חודשי ההריון לא יספיק לנו כדי לבצע את כל הבדיקות שיבטיחו את שלום הזרעון. אבל המערכת המשומנת היטב חייכה אלי חיוך רפואי שרמנטי וכובש, סטייל ג'ורג' קלוני באי.אר, ידה האחת בנרתיק (של אשתי) וידה השנייה בתיק (גם של אשתי) ואמרה לי: "אתה אבא טוב, יהיה בסדר, לפרוס לך את זה לתשלומים?"

ובאמת, לפי תוצאות בדיקת החלבון העוברי ("תבחין משולש"), הכל היה בסדר. ובתוספת של 150 שקלים נוספים ( "תבחין מרובע") היה אפילו ממש בסדר: כבר הגענו לסיכויי חולי של 1 ל-15,000. אבל לזרעון שלי, בריא ככל שיהיה, הגיע הטוב ביותר, הבֶּסט של הבֶּסט, אז לקחתי אותו גם לבדיקת מי שפיר. 

בדרך חזרה הביתה, הזרעון כבר נראה לי קצת עייף, מיובש ומותש. שאלתי אותו "זרעוני, מה קרה חמוד?" הוא הסתכל עליי תשוש ואמר: "אבא, אתה הרי מהתחלה ידעת שהכל בסדר, אז למה אתה משגע אותי עם כל המתמרים הוואגינאליים השמנוניים והמזרקים המפחידים האלה? אתה יודע שבשוודיה עושים רק בדיקה אחת כל ההריון?". האמת, לא היה לי מה לענות לו והסתכלתי עליו נבוך. לפחות הסקירה המאוחרת, האקו-לב ואולטראסאונד כליות הן בדיקות חיצוניות, חשבתי לעצמי. "בוא חמוד, אני אקנה לך ארטיק", חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. אבל בדיוק אז נזכרתי שלפני רגע שילמתי את הכסף האחרון שהיה לי (2,500 שקל) לבדיקת מי שפיר. איזה אבא טוב ואיזה נעליים?

סיכום כללי: לזרעון שלום (עד כה, טפו טפו טפו). בדרך לממצא הזה, הפחדים העמוקים ביותר שלנו דאגו לפרנס שורה של מומחים, ובטוח ימשיכו לעשות זאת גם בהריון הבא. ושילכו לעזאזל השוודים.

רועי גזית, מחבר המדריך "חופה מהסוף להתחלה" 

חדש בערוץ הדעות : פרשת השבוע של אברהם בורג וקריקטורה אקטואלית