אחרי הנפילה

ביום שהשמיים נפלו, הייתי באוניברסיטה. יכול להיות שלימדו אותי על פאזוליני, אולי הפנר שוב קפץ על שולחנות, אני באמת לא זוכרת. הרבה דברים מאותו יום, ומאלה שאחריו, נמחקו. באותו יום שחור חזרתי הביתה בחמש, מותשת. כמה דקות מאוחר יותר צילצל האינטרקום. הייתי בטוחה שערן, החבר שלי, שב מהצבא, אלא שאבא שלי עמד בפתח.

"יש לי בשורה לא כל-כך טובה", הוא אמר לי, "ערן נפצע". נפצע? איך נפצע? מה זאת אומרת נפצע? שאלתי בחוסר הבנה. "הוא נפצע קשה", אמר אבי בקושי רב. כמה קשה? הקשיתי. "קשה מאוד", ענה אבי, "הוא נהרג".

ערן אלכאווי, החבר שלי במשך 7 שנים, מ"פ בצנחנים, נהרג בלבנון בפברואר 1992. עבורו הייתי האוצר הכי יקר בעולם. עבור הצבא הייתי כלום. אבא שלי היה צריך לעמוד מולי לבדו בשעה הכי קשה של חיי, וכנראה גם של חייו, ולהנחית עלי את פצצת האטום. אף גורם בצה"ל לא חשב שצריך להודיע לי על מותו, אף אחד שם לא חשב לספק לי תמיכה. בחדשות רצו להודיע על מותו כבר בצהריים, אבל משפחתו של ערן לחצה שיחכו עוד קצת, עד שאגיע הביתה ויוכלו לבשר לי את הזוועה פנים מול פנים.

בשום רגע לא קיבלתי איזשהו יחס של הזדהות מצה"ל. עבורם לא הייתי קיימת. תמיכה נפשית לחברה המרוסקת? סיוע כספי שיעזור לשלם את הדירה המשותפת לחודש הקרוב? אל תצחיקו אותם. למזלי, הסתדרתי, בזכות המשפחה (שלי ושלו), החברים וחברה אחת שחוותה את אותו סיוט שנה וחצי לפניי ושימשה לי כמדריכה רוחנית.

סיפור שנולד מטרגדיה

לאחרות לא היה כזה מזל. הן נשברו ולא היה מי שידביק את הרסיסים בחזרה. הן הסתגרו בבית וחלקן עד היום לא באמת יוצאות ממנו. לפני כחמש שנים, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הוקמה "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל". ה"חברות של" נקראו לדגל, וניתנה להן הזדמנות לבכות בלי שאף אחד יבקש מהן להפסיק או יביט עליהן ברחמים.

למרבה הצער, בני המשפחה הם עדיין אלה שנאלצים להודיע את בשורת האיוב לילדיהם, ובמקומות עבודה עדיין מנכים את ימי השבעה מהמשכורת משום שאת "רק חברה", אבל העמותה מצליחה להעניק סיוע נפשי, שכה נחוץ בשנים הראשונות שאחרי האירוע.

פיליס חיימוביץ', מייסדת העמותה, מנסה להגיע לכל הבנות ששכלו את בני זוגן ולעזור להן. שרי אברהם וקלי מאיירס, שתיים שאיבדו את החבר, החליטו להירתם למשימה ולנסות לאחד את כל החברות שהחיילים שלהן נפלו, מאז ועד עתה. הן יזמו יום כיף, שיתקיים ביום שישי הקרוב (ראו מסגרת) ומקוות להפוך זאת למסורת.

"הסיפור של העמותה נולד מטרגדיה נוראה", אומרת חיימוביץ' בקול רך. "ב-7 בספטמבר 1997 נפל בלבנון סרן אבי בוק, השם ייקום דמו. בבוקר הארור הזה ירה החיזבאללה פגזי מרגמה לתוך המוצב. אבי רץ לראות שכל החיילים שלו

 בעמדות ושכולם בסדר, כשפגז התפוצץ לידו. אבי נהרג, והוא בן 22 ושישה ימים".

אבי היה החבר של מיכל, בתה הצעירה של חיימוביץ', עוד מכיתה א'. חתונתם היתה מתוכננת להתקיים ארבעה חודשים לאחר מותו. "בשבת ישבנו בבית והתלבטנו מה לכתוב בהזמנה וביום ראשון הוא היה הרוג", אומרת חיימוביץ'. "כל העולם של מיכלי התמוטט. היא היתה מתחת לגיהנום, הסבל שלה היה נוראי. פניתי לענף נפגעים בצה"ל, כדי שיספק עזרה, ונדחיתי. בעיני צה"ל החברות לא היו חשובות, למרות שעבור החבר הן היו הבנאדם הכי חשוב באותה תקופה".

חיימוביץ' לא ויתרה. משוכנעת בכל ליבה שלמדינת ישראל ולמערכת הביטחון יש חוב מוסרי לחלל ששוכב באדמה, שעטה קדימה. "מה הדבר שהחייל היה הכי רוצה?" היא ספק שואלת, "שהצבא יעזור לחברתו לאסוף את רסיסי חייה, להדביק אותם ולהמשיך הלאה. יחד עם בתי תמר, שעבדה אז כסטאז'רית אצל עורך-דין, הגענו למשרד של צפרא דואק, ראש אגף השיקום בגוש דן, שהדריכה אותנו, חיברה אותנו לקצינות נפגעים וסייעה לנו בהקמת קרן לתמיכה נפשית".

לא לגמרי לבד

חודשיים וחצי לאחר מותו של בוק ז"ל, נפתחה קבוצת התמיכה הנפשית הראשונה. מיכל הגיעה למפגשים, שם פגשה את שרי אברהם, ששכלה את אופיר בסול, עימו התכוונה להתחתן. "מיכל הגיעה אלי שבוע אחרי שהחבר שלה נהרג, ובאופן מוזר זה נתן לי תקווה", אומרת אברהם. "כשאופיר נהרג, הייתי בטוחה שאני הולכת לישון ולא מתעוררת. העצב היה גדול מדי. פתאום מיכל הגיעה ואמרתי לעצמי, שכנראה גם אני אשרוד שבוע".

אברהם שרדה הרבה יותר ממה שחשבה. היא הגיעה באופן קבוע לקבוצת התמיכה וניסתה לצאת מהעצב. "הקבוצה לא הצילה את החיים שלי", היא מבקשת להדגיש. "אני לא טיפוס מתאבד. היא כן נתנה לי להרגיש שאני לא לבד – וזה מה שחשוב, כי זה מה שאת מרגישה, לגמרי לבד. פתאום היו אנשים שהבינו על מה אני מדברת".

ארבע שנים לקח לה לעבד את האבל, עד שהרגישה שהיא מוכנה להמשיך בחיים חדשים. "הרגשתי שמגיע לי להיות נאהבת, לא רק וירטואלית", היא מחייכת. לפני שלוש שנים היא התחתנה והיא מאושרת. כיום היא בחודש השישי להריון, עם שלישייה בבטן. "מעניין אותי לדעת מה קורה עם הבנות מהקבוצה שלי. עברנו תקופה לא קלה ביחד", היא אומרת. "אני מקווה שבנות חדשות יראו אותי ואת מיכל, שנשואה באושר ויש לה שני ילדים קטנים, ויקבלו מאיתנו כוחות".

הכאב, אומרות הבנות, הוא אותו כאב. רק ההתמודדות שונה. "בקבוצה את מקבלת לגיטימציה להתמודד עם הדברים בדרך שלך, העיקר שתתמודדי. זה בסדר גם סתם לשבת שעתיים ורק לבכות", אומרת קלי מאיירס, שאיבדה את

 החבר לפני שנתיים ושבעה חודשים – שבועיים לאחר שהציע לה נישואים. "הוא היה קצין וקליע פגע לו בעורף, כשישב בג'יפ במחסום ארז. באותו יום נגמרו החיים שלי כמו שנגמרו שלו. לא ראיתי שום סיבה לחיות".

כשהדמעות מסנוורות את עיניה חתמה מאיירס על שירות קבע, גם כי ההורים של החבר רצו שתהיה קצינה כמוהו, אבל בעיקר בשביל שיהיה לה בשביל מה לקום בבוקר. "עשיתי את זה בגלל השגרה", היא מודה. "ידעתי שאם אני אשב כל היום בבית, אני אשתגע, ובצבא אי-אפשר להגיד שאת לא רוצה לקום בבוקר".

שלושה חודשים מאוחר יותר התקשרה אליה פיליס חיימוביץ' והזמינה אותה לקבוצת תמיכה. "בקבוצה דיברנו על איך עבר עלינו השבוע, מה עשינו, מה חשבנו, המשפחה שלו, המשפחה שלי, החברים, כמה התגעגעתי אליו וכמה חשבתי עליו", אומרת מאיירס. "לאט לאט אני והבנות בקבוצה נעשינו חברות מאוד טובות ונפגשנו גם מחוץ לקבוצה. התחלנו לצאת ביחד. לבד זה היה בלתי אפשרי, אפילו לסופר לא יצאתי. לא יכולתי לצאת למסיבה כי ידעתי שמצד אחד כולם יגידו לי, 'יופי שאת הולכת', אבל מצד שני הם יחשבו: 'הוא רק מת והיא כבר חוגגת'. היו לי רגשות אשם. לארוחות משפחתיות לא הלכתי, כי לא אהבתי לראות איך שכולם שמחים ומאושרים ועם בני זוג, ממשיכים בחייהם, ואילו אני דבוקה לרצפה, עומדת במקום".

הבנות החלו לצאת לפאבים ומשהו התחיל להשתחרר. מאיירס הרשתה לעצמה לצאת יותר, לצחוק, להעז לשמוח. "לפני שנה וחצי לא יצאתי מהחדר, לא תיקשרתי עם העולם", היא מספרת. "הייתי עטופה בבועה, שלא האמנתי שאצא ממנה אי-פעם. זו תקופה שמחוקה אצלי, שאני לא זוכרת מה קרה שם. אני לא אגיד שהחיים חזרו לשלמותם. יש עליות ומורדות, אבל חזרתי לחיים. אם יש בנות אחרות שאני יכולה לעזור להן – אני עושה את זה בשמחה".

החלום: לסגור את העמותה

מאתיים נשים כבר הגיעו לקבוצות התמיכה בחמש השנים האחרונות לקבוצות התמיכה הגיעו 200 נשים בחמש השנים האחרונות, והרשימה לא נגמרת. "החלום שלי זה לסגור את העמותה", אומרת פיליס, אבל יודעת שהיום עוד רחוק. "הקבוצה היא המקום היחיד שבו אפשר להתאבל אחרי שהחברה מפסיקה לקבל את האבל שלך", אומרת רינה כהן, ששכלה את החבר שלה במלחמת יום כיפור ולפני כשלוש שנים נרתמה לסייע לעמותה. בהתנדבות, כמו כולן. "בקבוצה את מקבלת לגיטימציה לצאת לחיים חדשים מבנות במצב שלך, כי במצב שהן נמצאות הן לא מוכנות להקשיב למי שלא חווה את הטרגדיה בעצמו".

בקבוצה משתתפות חברות של חללי צה"ל ללא קשר לנסיבות המוות. כל עוד הוא היה חייל, לא משנה ממה מת – מחלה, תאונה, התאבדות וכו'. "כל מי שמרגישה שהיתה חברה, יכולה לבוא אלינו, לא משנה אם זה היה לתקופה קצרה בלבד", אומרת כהן.

את הקשר הראשוני עם חיימוביץ' וכהן יוצרים קציני העיר וקצינות הנפגעים, אבל השתיים קוראות לכל מי שמרגישה צורך להתקשר ולהגיע. "אנחנו מעניקים תמיכה גם באמצעות שיחות טלפון אישיות, בדרך-כלל כשמדובר בבנים שאיבדו

 את החברות שלהן ולא נוח להם להגיע למפגשים. יש בחורה דתייה שאנחנו משוחחות איתה בטלפון, ונערה מדרום הארץ, שאנו מממנים לה שיחות פרטניות עם פסיכולוג. הקמנו גם קבוצות הדרכה להורים של החברה, כי הטרגדיה שלה היא גם האסון שלהם, והם לא יודעים איך להתמודד. הסיוע מתאפשר באמצעות אנשים רחבי לב כמו משה מארק מ'הקאנטרי' ואנשי העסקים אבנר קאשי ומיכה קורמן".

תגובת צה"ל: "בצה"ל לא קיימת הכרה פורמלית בחברותיהן של חללי צה"ל בשל הקושי להגדיר ולקבע קריטריונים באשר למיהי 'חברה'. הקשר העיקרי של צה"ל עם החברות הינו בהבנת הקושי והמצוקה בהם הן שרויות, ובמסגרת זו מכבד צה"ל את עשיית העמותה כמו גם עמותות נוספות.