שתף קטע נבחר

סגירת מעגל

"סינמסקופ", מדור הקולנוע האובססיבי של יאיר רוה, מהיום אצלנו. איתי סגל מתרגש

בשבוע הראשון שלי ככתב צבאי בעיתון "במחנה" כבר ידעתי על מה תהיה הכתבה הראשונה שלי. בשעה שעל חבריי הוטלו משימות עיתונאיות כבדות משקל, כגון "למה חיילים מעדיפים את קניון עזריאלי על חדרי האוכל בקריה", אני שכנעתי את עורכי היקר שהדבר היחיד שחסר ל"במחנה" זאת (עוד) כתבה על דמות החייל בקולנוע הישראלי. "זה מצוין בשביל גיליון יום העצמאות", התעקשתי. "אבל יום העצמאות כבר עבר", הוא ניסה לבלבל אותי. אבל לא כתב נחוש כמוני ייתן לעניין פעוט כמו זה לסכל לו את התוכנית הסודית: לפגוש את יאיר רוה, מבקר הקולנוע של "העיר", במסווה של שליחות עיתונאית חוקרת.

 

כמי שקרא את רוה מאז ייסד את מדורו האישי "סינמסקופ" - קודם ב"זמן תל אביב" ואחר כך ב"העיר" - הייתי חייב לסדר לעצמי פגישה איתו, לגלות אחת ולתמיד איך נראה מבקר הקולנוע שכותב על סטיבן ספילברג ופליני באותה מידת רצינות. הקשר הנרקם בין קורא לכותב - מין חוזה בלתי פורמלי לפגישה שבועית לפחות - הוא נושא לכתבה בפני עצמה. איך אפשר לפתח כל כך הרבה רגשות לאדם שאינך מכיר, אבל עדיין להסכים (או לתעב בשצף קצף) עם כתיבתו. זאת אולי הסיבה שבשמה מפרסמים עיתונאים רבים בשנים האחרונות את תמונותיהם לצד מאמריהם. כי בסופו של יום הרבה יותר קל לנהל רומן עם תמונה מאשר עם שם חסר זהות. מניסיון, הפנטזיה תמיד עדיפה על המציאות, וברוב המקרים עדיף להמשיך לדמיין את הכותב החביב עליכם מאשר לפגוש אותו פנים אל מול פנים (באחריות, בדרך כלל לא חוויה נעימה במיוחד).

 

אבל במקרה של רוה הייתי משוכנע ששלוש דקות אחרי שניפגש במשרדו נהפוך לחברים הכי טובים, שמתווכחים על החדש של האחים כהן ומתפלספים על הבחירות הצפויות לאוסקר. זה לא קרה. הפגישה אכן נקבעה, אבל רוה לא טרח להגיע. מאוחר יותר הוא התקשר להתנצל ואכן נפגשנו, אבל משהו בפגישה הזאת צלע. רוה היה עייף, אני הייתי לא מרוכז והטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. חצי שעה אחרי כבר נפרדנו לשלום בלקוניות, ואז גם גיליתי שמכשיר ההקלטה לא עבד. זה כמובן לא הפריע לעורך שלי לדרוש את הכתבה בבוקר שלמחרת.

 

במשך השנים שחלפו מאז נפגשנו מעת לעת בהקרנות עיתונאים, החלפנו חיוכים מנומסים וחלקנו בכורות נוצצות. את הקסם הראשוני כבר היה קשה לשחזר, אבל רוה היה ונשאר מבקר הקולנוע האהוב עליי. זאת, למרות היכולת שלו לדקלם מתוך שינה שמות של תאורנים מכל סרט אפשרי, שאותי אישית אפעס קצת מלחיצה. לא בכדי אנחנו קוראים ל"סינמסקופ" שלו "מדור הקולנוע האובססיבי של יאיר רוה". כמעט חמש שנים עברו מאז הפגישה עם רוה בחדרו המצומק ב"העיר", והנה השבוע אני יושב לצידו בסטודיו של הגרפיקה, בוחר תמונות ומחליף רשמים מ"מלחמת הכוכבים". אתם יודעים, קצת קשה להישאר קול, כשניתנת לך הזכות לערוך את האיש שעד לפני חמש שניות הערצת בסתר ליבך. סגירת מעגל, יתעקשו חובבי הסמליות שביניכם. מבחינתי, הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא שעכשיו אוכל לקרוא את מדורו של רוה הרבה לפני כולכם. ולחשוב שעוד משלמים לי על זה.

 

איתי סגל

עורך קולנוע ומוסיקה

 

למדור "סינמסקופ"

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים