קלולס נוסעת לראש הנקרה
"אחרי ארבעה טיולים אנחנו משוכנעים שאין אוהלים אחרים למכירה בארץ. נראה שתעשיית האוהלים בסין משגשגת הודות לישראלים שקונים (כמונו) לפני כל טיול אוהל חדש, משום שהקודם לא ממש נכנס בחזרה למארז שלו". יעל גרטי עברה קורס בהבנת הנקרה
הכל התחיל מחמניות. ליאור השתוקק לצלם חמניות. "נאגף חמניות עם שחר", אמר והתחיל להתאמן בתנועות זחילה מתחת לפרחים גדולים. קבענו לצאת לטיול חמניות בשבת, אבל אז הגיעה ההודעה: החמניות עדיין סגורות. האמת, "חמניות סגורות" נשמע לי כמו קוד גיוס מילואים, אבל נאלצתי לקבל את הגזירה כמות שהיא והוחלט על טיול רגיל בהחלט, לאכזיב.
אם בטיול הראשון שלנו יחד נמנמנו ברכב, בשני גוננתי עליו בגופי מפני הרוח באוהל מט ליפול ובשלישי - לנו באוהל גדול יותר אך עדיין מט ליפול (לא סיפרתי לכם על הטיול הזה), הנה אנחנו יחדיו בטיול הרביעי שלנו, והפעם משודרגים! ליאור קנה אוהל גדול יותר, ערכת קפה, כסאות מתקפלים ומזרון מתנפח עם משאבה - הכל כדי להשביע את רצונה של קלולס המפונקת שלו.
יצאנו לדרך כרגיל, באישון לילה, ונסענו לאכזיב. מכיוון שהוא נוהג, אני נאלצת
אוהל לכל טיול
במדינת אכזיב של אלי אביבי רוצים משהו כמו 80 שקל רק כדי לאפשר לנו לבנות את האוהל שלנו בתחומו, ואנחנו (או ליתר דיוק ליאור) כבר השקענו די והותר בציוד הקמפינג המשודרג. על כן אנחנו נעים מעט צפונה ומתמקמים ברצועת החוף הלא מוגדרת בין אכזיב לראש הנקרה. החוף השקט והאפלולי מנוקד באהלים קטנים ואפורים, אחידים בצורתם. אחרי ארבעה טיולים אנחנו משוכנעים שאין אהלים אחרים למכירה בארץ. נראה שתעשיית האהלים בסין משגשגת הודות לישראלים שקונים (כמונו) לפני כל טיול אוהל חדש, משום שהקודם לא ממש נכנס בחזרה למארז שלו.
אנחנו מוצאים לעצמנו פיסת חול מנותקת דיה משכנינו לגזרה. העדרו של חניון מסודר מאלץ אותנו להשאיר את הרכב לצד הכביש. את האוהל אנחנו בונים על החול הרך, ממש בסמוך למים. לצדנו דיונה קטנטנה וצמחי חוף אחדים. כשאנחנו מתפנים לניפוח המזרן אנחנו מגלים לתדהמתנו שלמשאבה, שנמכרה כמשאבה לרכב, יש חיבור לשקע ביתי ולא למצת. אחרי שאנחנו מסיימים לגדף את החברה שמכרה לליאור את המשאבה השגויה אנחנו מסתפקים בשק שינה כמזרון ובכרבולית כשמיכה. הלילה נעים, כך נדמה.
סביב השעה חמש בבוקר אני מגלה שגופי רועד מקור ושיניי נוקשות, אך לא מספיק חזק כדי להעיר את ליאור. שעה מאוחר יותר, כשליאור מרגיש את הקור וסביב מה שהיה פעם גופי כבר משתרגים גלדי קרח, הוא קם ובאבירות רבה מסדר לנו את הסדין כמזרון ואת שק השינה והכרבולית כשמיכה.
אני מתעוררת לקולות ספק-דייגים-מותחים-חכות-ספק-נהריינים-באים-לפקנק על שפת הים. אין כמו להתעורר מול הים: הגלים מלטפים את החול, הרוח הקרירה מלטפת את פניי, אני מלטפת את כפות הרגליים של ליאור ומקווה שיתעורר.
כמו אפנדי הוא קם ומתיישב על הכיסא המתקפל, בתנועות בטוחות מכין לעצמו
קפה שחור על הגזיה החדשה. קלולס המפונקת דאגה לעצמה מבעוד מועד, וניילנה ספל עם כפית וחצי קפה נמס מהסוג האהוב עליה עם סוכרזית אחת ובקבוקון חלב סויה. אחרי חצי שעה יש לאפנדי קפה שחור לא מספיק מבושל וכנראה לא טעים, אבל העיקר שהוא הכין אותו בעצמו.
מולנו שניים מתוך שלושת האיים הקטנטנים שבין אכזיב לראש הנקרה: אי התכלת, אי השחף ואי הנחליאלי. כשאני חוזרת ממדיטציה על הדיונה הקטנה, אני אומרת לליאור: "אח, איזה כיף לרוקן את המוח", והוא עונה: "טוב, במקרה שלך זה קל". אביר, כבר אמרתי?
המחשות בנקרות
נוסעים לראש הנקרה, מרגישים טוריסטים בארצנו. כרטיס הכניסה, שעולה 32 שקל, מוביל אותנו למסלול הנקרות - 400 מטר חלקלקים שיצר הים בסלע הקירטון הרך, ממש לפדלאות כמוני. ליאור מצלם את נוף המים הטורקיזיים כאילו לא היה כאן בפסח האחרון וצילם את אותן תמונות בדיוק. טוב, נו, לא בדיוק: אז עוד לא היתה לו עדשה רחבה.
אם כבר טוריסטים, אז עד הסוף: במקום מוקרן סרט בן 12 דקות המשלב דרמה, רומנטיקה, היסטוריה וזואולוגיה, להלן "קורס בהבנת הנקרה". הסרט מלא המחשות כגון מים שמטפטפים (באמת) על המבקרים, ואני חוששת שבקטע על העטלפים יוכנסו לחדר עשרות עטלפי פירות בצווחות אימתניות. גם ככה הילדה שבשורה לפניי (והילדה שבתוכי) מבוהלת. "הקיבוצניקים צריכים להשקיע במסך חדש, המסך שלהם מלא שריטות", אומר ליאור ומגן בגופו על ציוד הצילום שלו מפני הטפטפות.
ההיסטוריה של ראש הנקרה עוברת בין תקופת התנ"ך, אלכסנדר מוקדון וימינו אנו. אני נפעמת במיוחד מהמנהרות שחצבו הבריטים בצוק בשנת 1943 בעזרת אלפי פועלים אוסטרלים וניו זילנדיים תוך שנה אחת בלבד, ומהנחת מסילת ברזל שחיברה בין חיפה וביירות - עם חזון שכלל את חיבור אירופה למזרח התיכון. פסי הרכבת הללו, מתברר, סייעו בהצלת 300 יהודים במהלך מלחמת העולם השניה ולהעברת מעפילים באישון לילה. במרץ 1948 פוצץ הפלמ"ח את גשרי הרכבת בנקרות בכדי לנתק את קו הרכבות במקום ולמנוע את פלישת האויב מצפון.
הסרט מראה גם כיצד נקבת צב הים החום נכנסת למפרצי החול שבין סלעי
כשנגמר הסרט אנחנו נפרדים משלל הקיבוצניקים העובדים במקום (להלן מוטק'ה ומוטק'ה), ואני מגלה שדווקא נעים להיות תיירת בארצי.
גדול עליי הקטע הזה
מראש הנקרה אנחנו ממשיכים לעכו, נוסעים בבטחה כשלפתע ליאור מושך בחזקה בבלם היד וזועק: "איך את לא אומרת לי שיש פה חמניות?" ואכן מולנו, ליד הכניסה לשבי ציון, משתרע שדה חמניות אדיר ממדים. השעה היא שעת צהריים, כלל וכלל לא שעה לצילום חמניות, ובכל זאת. ליאור ניגש אליהן בביטחון של לוחם הגנה שמחלץ מעפילים מסירותיהם. החמניות קצת מוכות שמש, חלקן עצומות ממדים, פתוחות, וחלקן ביישניות, פתוחות למחצה או סגורות לחלוטין. אני מחבבת דווקא את הסגורות, כאומרות: מוקדם לי. גדול עליי הקטע הזה.
עכו מקדמת, או לא מקדמת, אותנו בשילוט לוקה בחסר, שמוביל אותנו בטעות ליציאה מן העיר לכיוון חיפה. אבל לא נחושים כמונו יוותרו בקלות, אנחנו מתחילים מחדש.
סמטאות העיר העתיקה - כולל החמאם והחאן - מובילות אותנו לנמל. ילדים מקומיים קופצים מהצוק כמיטב המסורת העכואית. גם אני רוצה לקפוץ אך ליאור חוסם אותי בגופו (לא ברור למה) ומצלם אותם.
מורעבים לחלוטין אנחנו מתיישבים באחת המסעדות שעל המים, דוניאנא שמה,
ממוקמת גבוה מעל הים. הנוף מצד אחד נחמד מאוד (חומות וילדים קופצים), וסביר מהצד השני (מפרץ חיפה). אנחנו נראים כה תיירותיים, חבושים כובעים ומצלמה, שהמלצר החביב מתקשה להחליט אם לשוחח עמנו בעברית או באנגלית. ליאור מתקשה לבחור מנת בשר ולבסוף בוחר במנת מעורב תוך שהוא מצהיר שמעורב זה מנה לאנשים בלי אישיות שמתקשים להחליט. מרוב רעב אני טורפת את כל הזיתים (מצוינים!) אך מתאכזבת קשות מהחומוס. "אתה חושב שיש אפשרות לבקש מהמלצר להביא חומוס ממסעדה אחרת?" אני מנסה את מזלי. סלט ירקות קצוץ דק עם המון נענע ולימון מנחם אותי וגם משביע את רעבוני. בים, מולנו, מתפרע אופנוע ים שכתוב עליו "ל". כמה מוזר.
על חומות העיר העתיקה אנחנו פוגשים מקרוב את הילדים הקופצים וחוזרים דרך הסמטאות הפתלתלות אל הרכב. הפעם אני נוהגת וליאור ישן. כעבור שעה הוא מתעורר ומספר: "היה לי סיוט. חלמתי שיש מוסיקה מזעזעת ושאת שרה".
- ליאור פילשטיינר הוא צלם מקצועי. לאתר שלו הקליקו כאן.
