הצד העצבני של לימפ ביזקט

פרד דרסט ידוע כאמן שיווקי, ולכן קשה לומר אם האלבום הוא גימיק מסחרי בוטה או באמת יצירה מחתרתית בועטת וחצופה - שהשקט התקשורתי בו היא יצאה לאוויר מבטא את חששו מתגובות המעריצים והממסד. אם מדובר ביצירה מחאתית כנה, אני מסיר כובעי בפני וואס את דרסט ושות' על האומץ שיש להם לירוק על התעשייה הכלכלית שגידלה וטיפחה אותם ושבסופו של דבר הביאה אותם לידי שיעבוד ופשרה מוזיקלית ושגרמה לו להקיא את עצמו מתוכה:

I don't like this music

I don't like this band

I like what we're about

And not what you cannot understand

(The Channel)

כבר בתחילת האלבום מתוודה דרסט על חטאי Results May Vary ומודה שהכל היה "פרופגנדה" תעשייתית נטולת מוזיקה וש"האמת" הזאת גרמה לו כאב רב. The Priest השיר השלישי באלבום הוא השיר הכי משמעותי, גם באיכותו המוזיקלית אך בעיקר בעוצמתו הלירית שמתחרה בכבוד עם כתבי של דה לה רושה את מוראלו לבית RATM. דרסט משתלח בכל מי שניצב סביבו ועושה הרבה כבוד לאחד הגיטריסטים החשובים במטאל המודרני, שנרצח לאחרונה

על הבמה דימבאג דארל:

Oh whats this world coming to

I see a priest molesting children

I see terrorists blowing up building

I see someone in rage

Killing Dime bag on stage

What the fuck is this?

זו החצי שעה הכי עצבנית של לימפ ביזקט עד כה, שמוכיחה כמה הגיטריסט השב הביתה וואס בורלאנד חשוב ללהקה. בזכות וואס, ביזקיט חוזרים לריפים מחוספסים וכבדים ונפטרים מההתייפייפות המלודית והפשרנות המוזיקלית-מסחרית שאפיינה אותם באלבומים האחרונים וכמעט קברה את סצינת הנו-מטאל. אם זהו אלבום קטן עם המון תעוזה וחוצפה או עוד הצגה שיווקית של דרסט, ימים יגידו, אנחנו יכולים רק לקוות.

• אתר הלהקה