דגים והעיר הגדולה

לאילת, עיר שבורכה בטבע ובנוף, שנשימתי נעצרת בכל פעם כשאני פותח חלון באחד מהשיכונים הדפוקים שהוקמו בה בשנות החמישים, היה מזל רע מהרגע שהוקמה. אף אחד לא חשב עליה במושגים של נוף ושל יופי. היופי פה כל כך פראי עד שאפשר היה להתעלם ממנו בהרגשה שהכל ילך. וכמעט הכל הלך - צפוף וללא התייחסות לנוף ולסביבה.

אילת היא החלום הישראלי של ארץ לעולם לא. של עיר הנעורים והשחיתות הנצחיים. במקום בו מזג האוויר מבטיח שמים כחולים וים צלול והרים אדומים - שחורים. אילת. רק השם גורם לגעגוע. אילת היא הקצה. הטופ. פסגת היצירה הישראלית המחורבנת. במקום היפה ביותר בעולם הקימו את החרא הגדול והדפוק שיש. וממשיכים בכל הכוח.

הבטתי בחוף. חומת המלונות שבנויים קרוב מידי לים כגוש גדול עם גב לא מאוורר, השיכונים המכוערים שמטפסים על ההרים, הקניון שנמצא על קו המים בסתירה לחוק, הדוכנים העלובים שהציבה העירייה וחוסמים את הטיילת הדפוקה של אילת בין הקניון למלונות. כל אלו הם נזק סביבתי. וכל אלו ניראים קטנים וכמעט אנושיים מול העתיד האילתי - המלונות שייבנו על השטח הפתוח, האטרקציות התיירותיות המגאלומניות שמקדם רן פקר והשכונות החדשות של אילת שתבנה משפחת דנקנר על שטחי בריכות המלח.

אילת רקובה ומושחתת על ידי מכונת כספים משומנת ואם עד היום היתה אילת מונחת על קו המאזניים – עושה רושם שהיא עומדת להיות מונחת על שפת הים וכדרך המאפיונרים, רגע לפני או אחרי ההוצאה להורג, ייצקו אותה בבטון. אבל אצלינו לא תהיה אפילו הנחמה שהיא תטבע לקרקעית המפרץ - ישאירו אותה על החוף – מציבה מדכאת לדורות שיבואו.

הסחת דעת, מתוכננת או מטומטמת

כלובי הדגים הם לא כל הסיפור. הם הסחת דעת, קשה להחליט אם היא מתוכננת או מטומטמת. סוג של צדקנות ירוקה. יכול להיות שהם מזיקים לשונית וכניראה שלא, אבל הרבה יותר קל לגרש אותם מלמנוע הקמת מלון אחד. או לחליפין להסתכל על אילת ולתכנן אותה מחדש בפחות כסף משיעלה הסיוע הממשלתי להוציא את כלובי הדגים.

אבל מכיוון שהרגשתי לגבי אילת וכלובי הדגים יכולה לנבוע מבטן שאכלה קש הרבה שנים, רציתי לראות על מה המלחמה ונסעתי אל הכלובים.

"הבאת ציוד צלילה?" שאל לירן על סיפון הנחתת שהיא ספינת האם של כלובי הדגים.

"מסיכה ושנורקל."

במטבח שהיה גם חדר האוכל הקטן של הנחתת ישבה יעל, הביולוגית של הכלובים, עם ערימת דפים. "הבאתי לך את הדו"ח של הועדה הבינלאומית."

"קראתי. תודה. אם מה שהם אומרים נכון שאתם מעלים בין אחוז לחמישה את הנוטריינטים במפרץ, אז אתם צריכים לעוף מפה מחר."

"אם היינו הגורם היחיד-" אמרה יעל, "אבל יש פה שלושה נמלים ישראלים, מצפה תת ימי, תיירות, ארבעה נמלים בצד השני עם מזח פוספאטים פעיל וזרמים שבאים מכל הכיוונים ולהאשים דווקא אותנו?"

הכל נכון, והיא התייחסה רק למה שטבול בים. אבל היה עוד משהו קטן שכולם מתעלמים ממנו - אילת.

צפיפות אוכלוסיה ודעיכת השונית

ב-1990 היו באילת 30,000 תושבים. ב-2005 היו כמעט 56,600. העיר הכפילה את עצמה תוך 15 שנים. כששמים את שני הגרפים – של צפיפות האוכלוסיה באילת ושל דעיכת השונית, יכול להיות שלא צריך אפילו להכניס את כלובי הדגים.

אבל הנתון הופך להיות לעוד יותר מדהים מכיוון שעל פי האתר של עריית אילת, רק 13% מתושביה גרים בה יותר מ-20 שנה. עוד 18% גרים בה 10 שנים והשאר, כמעט 70 אחוזים, הם חדשים. זאת אומרת עיר בלי אנשים, שאף אחד לא אוהב אותה, שאנשים באים והולכים כי אין בשביל מה להישאר, שמנצלים אותה, סוחטים וממשיכים הלאה. עיר זונה. אנחנו, הבני אדם, הורגים את השונית. כמו את שאר הסביבה. יכול להיות שהכלובים עוזרים. אבל אנחנו, בכוח הפיתוח בר הקיימא שלנו, מצליחים לא רע עם כלובים ובלי.

"האמת," אמרתי, "שדווקא הנימוק הכי חזק נגד הכלובים הוא זה שאתם מחדירים לפה מין ימתיכוני שהוא זר לסביבה."

"זכרים שלא יכולים להתרבות." אמרה יעל, "הדניס עושה את המסלול המיני ההפוך של חילופי המין, אתה בטח מכיר את דגי השושנון שבוקעים כנקבות וכשהזכר נעלם, אחת מהן הופכת לזכר. אצל הדניס כולם בוקעים זכרים ובגיל שנה וחצי הופכים לנקבות ואז מתרבים – אנחנו מוציאים אותם מהמים לפני. ויש עוד סיבה לזה שהם לא יכולים להתרבות פה. ים סוף הרבה יותר מלוח מהיום התיכון. הם לא יכולים להתרבות במליחות כזו. לפני שנה היתה לנו בריחה מהכלובים והם שחו לחוף, ושם כולם דגו אותם. אם הם היו כזו סכנה והיו מצליחים להתרבות – היו עכשיו להקות דניסים במפרץ. ואין."

"נזקים לשונית?"

"אין שום הוכחה שהכלובים מזיקים."

"אז למה?"

"נדל"ן" אמר שמוליק משיח, מנהל התפעול של הכלובים. "אתה רואה את הגדר המושקעת שנושקת לגדר שלנו? אנחנו יושבים על שטח שבתוכו יש מתקן משאבות של עריית אילת, כל מה שאנחנו תופסים זה פחות מחצי דונם, אבל מאחורינו וצמוד אלינו יש כבר גדר ליום שנסתלק מפה. כדי להקים פה עוד מלון או עוד אטרקציות. ומי עובד במלון? עובדים זרים. ובשביל זה רוצים להעיף אותנו שאנחנו, עד כמה שאני מבין, לא גורמים נזק, מפרנסים 150 משפחות ישראליות ומאכילים את הישראלים בדגים."

"ואם תעבירו את התשתית הקרקעית שלכם לנמל אילת?"

"הצענו את זה." אמר שמוליק.

"ו-?"

"לי זה ניראה שהתהליך כבר יצא משליטה, שהמאבק כל כך חם עד שרוצים להעיף אותנו בכל מחיר."

"מי?"

"מוריס קהן. הבעלים של המצפה התת ימי, שהוא מצפה מאוד נאה, אבל את האלמוגים והדגים הם אוספים בכל המפרץ. שוברים, שודדים והורסים וחלק כמובן מת בדרך. אבל זה בסדר כי הנזק שהם גורמים זה בשביל התיירות. הוא גם זה שעצר את הקמת שונית הטורפים הימיים שרצו להקים לידנו. כדי שלא יהיו אטרקציות ימיות אחרות חוץ ממנו."

מוריס קהן, אחד האנשים העשירים בארץ, הבעלים של 'אמדוקס' (והמצפה התת ימי) מממן את "צלול" שנילחמת בכלובי הדגים".

כל הנתונים ידועים

"ומכתב המדענים הישראלים שקורא להוציא את הכלובים מיידית מהמים?"

"כל הנתונים ידועים." אמרה יעל "הוועדה התייחסה לשאר הדברים האחרים שמשפיעים. זה נכון שהביוב כבר לא זורם לים חוץ מגלישות, אבל זה קרה לפני לא הרבה זמן וגם את מזח הפוספאטים סידרו לפני חצי שנה. כלובי הדגים נמצאים כאן 12 שנים, מ-1993. לפי זה השונית לא היתה צריכה להיות קיימת."

ביום לפני שנסעתי לאילת ישבתי עם אביגדור אבלסון, דוקטור לביולוגיה ימית, שלמד שנה מעלי באוניברסיטת תל אביב. ובאופן טבעי מייצג את השונית.

למרות שאני בצד של האלמוגים והים, ניראה לי יותר ויותר שאף אחד לא יודע כלום ושכולם מקשקשים ושעמותת "צלול", מובילת המאבק נגד הכלובים, שאביגדור היה אחד מהחותמים על מכתב שפרסמה נגדם, היא אחד הגופים הכי פחות בהירים בהם ניתקלתי. אבל אולי אני עושה להם עוול כי הם עיצבנו אותי באופן אישי כשלא צייצו מילה כשהניחו את צינור הביוב המיותר של השפד"ן בליבה של יפו.

"אז יש סכנה לשונית?"

"לא הוכח שיש שום נזק ישיר." הודה אביגדור

"אבל אתה יודע שבדו"ח המומחים כתוב שחוות הדגים מוסיפות אחוז עד חמישה אחוז נוטריינטים לגוף המים של המפרץ – " נוטריינטים הם הזרחן, החנקן והפחמן. החנקן והפחמן הם מאבני הבניין של החיים על פני כדור הארץ. אי אפשר בלעדיהם, אבל כמו במקרים אחרים, אם בעלי החיים מפרישים יותר מידי מהם – הם מכבידים על הסביבה והופכים אותה למשהו בלתי ניסבל. זה הנתון הכי משמעותי שעליו עמדה וועדת המומחים הבינלאומית שהזמינה ממשלת ישראל. "זה המון-"

"אם הם אומרים-" אמר אביגדור.

"זה נשמע קצת גדול על החוות - למפרץ יש בכל זאת אורך של 180 קילומטר, רוחב ממוצע של בערך 25 ועומק ממוצע 300-400 מטרים. ואז אם הן כן –זה נזק עצום."

"לא נמצא נזק באלמוגים שאפשר לשייך אותו לחוות. להיפך כשאתה צולל ליד הכלובים אפשר לראות שיש שם גן עדן לדגי בר." אמר אביגדור במפתיע.

"אז?"

"יש נזק בדי.אן.אי של אלמוגים בקרבת הכלובים. את זה הוכחנו ומזה התעלמו."

"אבל אין אלמוגים בחוף הצפוני – זה מרחק של ארבעה קילומטרים עד השמורה-"

"הנזק קיים בדי.אן.אי של אלו שגדלים מתחת לחוות. ואמרתי לך שאני לא חושב שאפשר להוכיח נזק שניגרם על ידי החוות לשמורה."

"אז?"

"לאף אחד אין מושג. צריך לעקוב כמה שנים ולראות. הכי נכון זה להוציא את הכלובים בהדרגה כי יכול להיות שיש נקודת איזון שזה לא מפריע אלא תורם לים."

" החוות לא מזיקות?"

"את זה ממש לא אמרתי. תיראה, אני צולל בשמורה מ-1980 ויש ירידה בשמורה. האם החוות אחראיות לכל הנזק? אני מניח שלא. אבל אני בהחלט חושב שיש להן חלק. ואתה צריך לדבר עם יוסי לויה ועם לב פישלזון."

"ו'צלול'?"

"אין לי מושג מה האינטרס שלהם. הם לא חכמים גדולים."

באוסטרליה הפוליטיקאים רבים על מי ישמור על השונית

נסעתי לאוניברסיטת תל אביב.  פרופסור יוסי לויה ישב מאחורי שולחן גדול בחדר ספון בספרים.

"באוסטרליה-" הוא אמר, "הפוליטיקאים רבים מי ישמר את השונית ששם על כל אלפי הקילומטרים, יש 400 מינים, ולנו, בשלושה קילומטרים שלנו (שרק קילומטר וחצי מהם שמורה), יש 100 מינים. הצפיפות אצלינו יותר גדולה ולמרות העושר הזה, אנחנו צריכים להסביר למה צריך להגן על השונית. יש לנו את שונית האלמוגים הצפונית ביותר ועם אחוז המחקרים הגדול ביותר בעולם. ובשונית שלנו, בין 1986 ל-2004 יש ירידה של 68% בכיסוי ו-60% במושבות."

שקיעתה של השונית החלה ב-1986. עוד לפני הופעת הכלובים. סיני ניתנה למצרים ב-1982. ב-1986 כבר החלה אילת לגדול ולקבל יותר תיירות מכפי שהיתה מסוגלת לספוג. הביטוי הישיר היה בשונית.

"מה קרה לאלמוגים בשמורה?"

"לפני 3-4 שנים התחילו להופיע בהם מחלות והם מלבינים משום התחממות המים וסילוק הזואקסנטלות."

זה לא קורה רק באילת. לכל אורך החוף של סיני יש תופעות דומות.

השונית מורכבת מאלמוגים. אלמוגים הם בעלי חיים ישיבים, דו-שכבתיים, המשקיעים סידן בעזרת אצות שיתופיות (זואוקסנתלות) בתהליך הפוטוסינתזה. האלמוגים זקוקים למצע סלע להתיישבות ולפיכך לא יתפתחו בחוף חולי. לכן אין בחוף הצפוני של אילת שוניות אלמוגים. אבל אם עולה העכירות – הזואקסנטלות, האצות השיתופיות, לא יכולות להטמיע חמצן ולבנות את האלמוג והאלמוג נחלש, הופך להיות פגיע למחלות ומת. זו הטענה הגדולה נגד כלובי הדגים – שהם מעלים את עכירות המים.

"החוות?"

"החוות תורמות למים כל שנה 300 טון חנקן ו-50 טון פוספאט. אתה צריך לזכור שעד 1995 גידלו בסך הכל בסביבות 450 טון דגים בשנה. היום הם מייצרים כ-3000. רפול, כשהיה שר חקלאות, אישר לחוות להגדיל את ייצור הדגים כשהופסקה הזרמת הביוב הגולמי של אילת לים והועברה למכון טיהור. ב-1994 הצטרפה החברה הפרטית. חוות הדגים מייצרות פוספאט וחנקן כמו ביוב של עיר בת 70,000 תושבים. החליפו את צינור הביוב הגלוי של אילת שהזרמתו הופסקה לים ב-1995, בצינור ביוב תת מימי שפולט חנקן ופוספאט. "

"סיפרתי ליוסי על השיחה עם אביגדור שאמר שיכול להיות שתהיה נקודת איזון בין הכלובים והים.

"אין זמן לניסוי! העליה של החנקן והפוספט היא תוצאה ישירה של כלובי הדגים. האוייב מספר אחד לאלמוג הוא האצה, יש נוטריינטים, יש עליה באצות!"

"תן לי להעלות תפיסה אחרת" בקשתי, "שבה השונית הולכת ונעלמת בגלל שאילת גדלה מהר מידי . והעיר הזו הולכת לגדול עכשיו פי שניים ופי שלושה עם העברת שדה התעופה, בניית שטח בריכות המלח שנמכר באופן שערורייתי למשפחת דנקנר, הקמת המיזם של דיסנילנד שרן פקר עובד עליו- אם יהיו באילת 100,000 או כפול אנשים – אולי תצליח להעיף את הכלובים – אבלל שום דבר לא יציל את השונית כי העיר תהיה גדולה מידי על ראש המפרץ. אתה בטוח שהשונית, שהיא במרחק של ארבעה וחצי קילומטרים נפגעת מכלובי הדגים? הביוב של המלונות המצרים בסיני שמזרימים את שלהם לים, הנמלים, האבק, הפעילות האנושית לא יכולים להיות גורמים בעצמם?"

"אני מומחה לאלמוגים." אמר יוסי לויה "והפגיעה באלמוגים קורית בשונית. ברור שאין לנו מספיק ידע מחקרי. כמדען, אין לי הוכחה ישירה, אבל השאלה היא האם אני יכול לחכות? Can I afford it? אין אפשרות למדוד את יכולת הנשיאה של המפרץ. אי אפשר למדוד את זה בכוס מעבדה. כמו שאי אפשר למדוד את השפעת האוכלוסיה באילת על השונית. יכול להיות שאני לא יכול להוכיח הכל, אבל אני לא יכול לחכות. לקחנו אלמוג בשם סטילופרה וגידלנו אותו מתחת לכלובים. בוקי רנקביץ' מהמהכון לחקר ימים ואגמים בדק כמה ביציות האלמוג מייצר הוא ייצר הרבה יותר. אנחנו בדקנו את אותן התוצאות והגענו למסקנה הפוכה – שלמרות שיש להם יותר ביציות, הם מייצרים פחות אלמוגים. יש פגיעה בהפריה."

זו הפגיעה ב-DNA עליה דיבר אביגדור.

"אין קשר בין השונית לכלובי הדגים." אמר בוקי באופן חד משמעי. "ראית את הדגים ואת השונית שפורחת מתחת לכלובים?"

"ראיתי שם אבו נפחות שעוד מעט תוכל לשתול בתוכם כלוב דגים."

"והם כולם נולדו שם." אמר בוקי בגאוה.

"זה הולך ומתדרדר," אמר יוסי לויה "מתי זה יקרוס? בארבע השנים האחרונות יש ירידה של 50% בכיסוי החי. אנחנו במצב של גסיסה." ואז הוא אמר את מה שאומר מדען-חוקר. את האמת: "אין לי הוכחה ישירה שהכלובים הרגו את האלמוגים, באמצעים שלי אני לא יכול לענות מהיום למחר וייקח לי 10 שנים. אבל יש הרבה עובדות שמראות נזק של פוספאט וחנקן – שגורמים לגידול מהיר של אלמוגים אופורטיוניסטים מתחת לכלובים, הם גדלים מהר, מתרבים לא טוב ומתים מהר."

מתוך: סוף הדרך, מותה של מדינה שיצא בסתיו 2005 בהוצאת "חרגול".