ההנאה שבאיטיות

הצגת "השחף", בבימויו של הבמאי הגרמני הנודע פטר שטיין, היא הפקה שיודעת לקחת את הזמן שלה (כשלוש שעות וחצי כולל הפסקה) ונעה באיטיות חסרת לחץ על הבמה הפתוחה והגדולה. לקהל ישראלי שרגיל לקצב קצת יותר תזזיתי לא קל להתרגל לזרימה האיטית הזו, והצורך לקרוא את הכתוביות אינו מקל על הצפייה. אבל שווה להתאמץ להצטרף למסע היפהפה הזה, שמביא בפנינו את צ'כוב בלבוש מהורהר ובוגר של במאי אירופי ענק.

מסך גדול מספק את הרקע המשתנה, מהאגם הקסום עם הירח העולה במערכה הראשונה, ועד לסופת הברקים והגשם במערכה האחרונה. השילוב בין חלקי התפאורה הריאליסטיים לבין ההקרנות מאחור יוצר מעין ריאליזם מסוגנן, שמדגיש הן את הפרטים הקטנים של החיים והן את המבט המרוחק מנקודת הראות של הטבע.

שחקני התיאטרון הרוסי של ריגה מגישים ביצועים משכנעים, בדרך כלל. בחלק הראשון בולטת בעיקר ילנה סטרודוב בתפקיד ארקדינה, השחקנית המפורסמת. במערכה האחרונה מגישים ורוניקה פלוטניקובה ואיוואן שיבנוב ביצוע עדין ומופנם בסצינת הפרידה בין נינה לקוסטיה. אך גם ברגעים הללו שטיין נמנע מכל ניסיון ללחוץ על בלוטת הרגש ומותיר אותנו עם מבט פילוסופי על השחף המפוחלץ בסיום. אלה הם החיים, הוא אומר לנו – האחד מתאבד, האחרים משחקים קלפים.

תיאטרון עמוק, חכם ומיוחד.