קואליציית שרון-חמאס

השותף החדש לתהליך המדיני של ראש הממשלה שרון הוא החמאס. זה נשמע כמעט דמיוני, אולם בפועל זאת האמת הצרופה. לשרון ולחמאס אינטרס משותף - שניהם אינם רוצים לראות משא ומתן על הסדר קבע, שיביא להסכם סופי בין ישראל למדינה פלסטינית; שניהם מעוניינים לשמר את הסטטוס-קוו, או לחילופין להתקדם רק עד הנקודה של הסדר ביניים ארוך-טווח, ושם לעצור.

שרון מעוניין בכך משום שאינו מוכן לממש את האופציה היחידה שתביא את הפלסטינים לחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך עם ישראל. הוא אינו מוכן להיות שותף להסכם שיביא להקמת מדינה פלסטינית, שבירתה במזרח ירושלים הערבית וגבולותיה כוללים את כל רצועת עזה וכל הגדה המערבית, למעט חילופי שטחים מצומצמים שיאפשרו את סיפוח ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק. שרון לא מוכן לוותר על בקעת הירדן לטובת שלום, אינו מוכן להורדת קריית-ארבע, שילה ובית-אל לטובת שלום ואינו מוכן לאפשר ריבונות פלסטינית בשכונות הפלסטיניות בירושלים לטובת שלום.

בכך ניצבים שרון והחמאס בקואליציה אחת נגד אבו-מאזן, שדורש משא ומתן מיידי על הסדר הקבע. קריאתו של יו"ר הרשות הפלסטינית במהלך ביקורו בוושינגטון, להתחיל מהר ככל האפשר במו"מ רציני על הסדר הקבע, נותרה תלויה באוויר. בישראל, במקום לראות בכך הזדמנות, מפרשים זאת כאיום.

כמעט עשר שנים לאחר רצח רבין, הגענו לרגע שמנהיג פלסטיני קורא לשלום, על בסיס התפיסה של שתי מדינות לשני עמים, ומתוך אמונה שלמה שזו האופציה היחידה להצלחתן של שתי התנועות הלאומיות - ואצלנו אין תגובה. גרוע מכך, התגובה היחידה היא ניסיון מכוער להפוך את אבו-מאזן ל"עוד ערפאת". 

מבחינת הפלסטינים, האלטרנטיבות כרגע הן או שלום או מאבק. השלום שהם מציעים היום, בהנהגת אבו-מאזן, הוא השלום הטוב ביותר לו יכולה ישראל לקוות. ההזדמנות ההיסטורית, שבה שולטת - בינתיים - קואליציית שלום פלסטינית, הולכת וחומקת מבין הידיים. לא יהיה לנו פרטנר טוב יותר מאבו-מאזן - האיש שהוביל מאז 88' את הממסד הפלסטיני למהלך אסטרטגי של בחירה באופציה המדינית על חשבון האופציה הצבאית.

הציבור הישראלי מאמין בשלום. רובו הגדול מוכן לוותר על מרבית ההתנחלויות לטובת שלום, מוכן לחלק את ירושלים למען שלום ומוכן לוותר על בקעת הירדן לטובת שלום. במילים אחרות: רוב הציבור הישראלי היה חותם הלילה על הסכם שאבו-מאזן היה מציג לנו. אז איפה הפרטנר הישראלי?

ד"ר רון פונדק, מנכ"ל מרכז פרס לשלום