שתף קטע נבחר

"אנחנו שגרירות של כאב"

לפני ארבע שנים הן איבדו את בנותיהן בפיגועים בדולפינריום ובגלבוע. עכשיו מקדישות אנה קזצ'קוב, אירנה סקליאניק ושושי מלכה את חייהן להסברה בחו"ל – ומנסות להבהיר לעולם עד כמה ארור הוא השכול. "כל הרצאה מציפה את הכאב, אבל אנחנו חייבות לספר על הילדים שאיבדנו סתם", הן אומרות

בדיוק ביום שבו קמו משפחותיהם של 21 הרוגי הפיגוע בדולפינריום מהשבעה, חל יום הולדתה ה-16 של אניה קזצ'קוב, אחת הקורבנות. "מבית הקברות נסענו ישר הביתה כדי לחגוג לאניה את יום ההולדת", מספרת אמה אנה (43) – ועיניה הכחולות מתמלאות בדמעות. "לא ויתרנו. חגגנו בדיוק כמו שהיא חלמה ותיכננה: עם המון חברים, עוגות ובלונים. רק אניה לא היתה שם לראות את זה. אוי, כמה שהיא היתה שמחה".

 

לקזצ'קוב, רופאה לכירורגיית ילדים במקצועה, חשוב לספר את הסיפור העצוב הזה. להמחיש עד כמה גדול החור שנפער בליבה לאחר הפיגוע. כשהיא מתארת את אותה חגיגת יום הולדת עצובה, אף עין לא נותרת יבשה - לא שלה ולא של מי שמאזין לה. עכשיו היא למדה לספר את הסיפור הזה גם באנגלית, להשמיע אותו גם בפני אלו שאינם חיים כאן. היא החליטה לעבור קורס באנגלית מדוברת, כדי שתוכל לספר את סיפורה בכוחות עצמה, בלי מתורגמן, בלי מתווכים. "זו הבת שלי. זה הכאב שלי. אף אחד לא יכול לתרגם אותו לעוצמות שאני מרגישה", היא מסבירה.

 

קזצ'קוב אינה האם השכולה היחידה שבחרה לשפר את האנגלית שבפיה במטרה לדבר ישירות אל קהל. גם אירנה סקליאניק (45) שאיבדה את בתה יעל (15) ז"ל באותו פיגוע, ושושי מלכה (45) שבתה עליזה (16) ז"ל נרצחה בפיגוע ירי באיזור הגלבוע, החליטו לעשות זאת כדי לשפר את ההסברה הישראלית בתפוצות. "אנחנו שגרירות של כאב", הן אומרות.

 

זולגות הדמעות מעצמן

 

שלוש האימהות מספרות כי אובדן הבנות ריסק להן את החיים. קזצ'קוב סיימה לעבוד במחלקת כירורגיית ילדים בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב רק חודש וחצי לפני הפיגוע, והמתינה לבחינה בדרך לקבלת אישור עבודה כרופאה בישראל - אבל הרגישה שאינה מסוגלת לחזור לעסוק בתחום. "כשעבדתי בבית החולים הייתי מקבלת לטיפול נערים ונערות כמו הבת שלי, שנפצעו בפיגועים. אחרי שאניה נהרגה לא יכולתי להמשיך. התרסקתי לגמרי, לא יכולתי לתפקד", היא אומרת.

 

סקליאניק, שעבדה כמטפלת בבית אבות סיעודי, דווקא ניסתה לשוב לעבודה, חודש בלבד לאחר הפיגוע. אך הכאב הכריע את שאיפתה לחזור למסלול. "האווירה הזו, של כל הזמן בית חולים מסביב, שברה אותי", היא מסבירה.

 

גם מלכה, שהפיגוע שבו איבדה את בתה אירע כשלושה חודשים לאחר הפיגוע בדולפינריום, ניסתה לשוב ולעבוד, אבל חדלה לאחר תקופה קצרה. "הייתי קופאית ראשית באחת מרשתות השיווק", היא מספרת. "באותה תקופה פיגוע רדף פיגוע. בכל פעם שהגיע דיווח על פיגוע נוסף כולם הסתכלו עליי, וכבר לא יכולתי לסבול את המבטים".

 

על עיסוק בתחום ההסברה אף אחת מהן לא חשבה באותה תקופה. "לא רציתי לדבר עם אף אחד. אפילו לתקשורת סירבתי להתראיין", נזכרת סקליאניק. "נסגרתי בתוך הכאב שלי". אבל פנייה מעיריית תל אביב הובילה לשינוי. "ביקשו ממני להצטרף לקבוצת הסברה שיוצאת לארצות הברית, והסכמתי", היא אומרת. "הבנתי שהסברה היא חלק מההנצחה - ואם אנחנו לא ננציח את ילדינו, מי יעשה זאת?".

 

לקראת היציאה למסע ההסברה החליטה סקליאניק לשפר את האנגלית שבפיה. "ידעתי לדבר אנגלית בסיסית. אבל זה טבעי שכשלא משתמשים בשפה, ולא מתרגלים אותה, שוכחים". סקליאניק פנתה לסניף בית-הספר לשפות "וול-סטריט" בראשון-לציון, והחלה לעבוד על שיפור האנגלית. "הכנתי עם המורים נאום מרגש מאד", היא נזכרת. "כשהקראתי אותו כאן, לפני שיצאתי, אפילו המדריכים פרצו בבכי. מזל שלמדתי ושיננתי אותו טוב, כי שם, בארצות-הברית, מיד כשהתחלתי לספר על יעל, התחילו הדמעות לזלוג ולא הצלחתי לקרוא כלום מהדף. הרציתי להם בעל-פה, באנגלית שוטפת".

 

בעקבות ניסיונה של סקליאניק החליטה גם קזצ'קוב לאמץ את הרעיון לכהן כשגרירת הסברה בחו"ל. גם היא הוזמנה לקבוצת הסברה היוצאת לחו"ל, וגם היא הבינה שאנגלית שוטפת תהיה הדרך הטובה ביותר להעביר את תחושותיה לקהל ובחרה לעבור קורס בשפה. "כרופאה בעלת תואר שני ידעתי היטב איך לקרוא ולכתוב באנגלית", היא מסבירה. "אבל שכחתי איך לדבר. לא השתמשתי בשפה הזו הרבה שנים".

 

לקזצ'קוב היה אומנם ניסיון בהסברה, אבל רק כשהדבר נעשה בשפת אמה. "עד אז הייתי מרצה ברוסית מטעם ארגון סל"ע שמסייע לעולים", היא מספרת. "מנכ"לית הארגון רות בר-און תירגמה את דבריי, אבל הרגשתי עם זה לא בנוח. רציתי לספר על הבת שלי בעצמי, לא דרך גורם שלישי. שישמעו ישירות ממני, מאמא, את הכאב שלי".

 

חלק מהריפוי הנפשי

 

גם מלכה, שנסעה להתארח אצל משפחה בגרמניה מטעם עמותה המסייעת לקרוביהם של נפגעי הטרור, נתקלה במחסום השפה. "הגעתי לשם עם המון חומר ותמונות על בתי, על הפיגוע שבו נהרגה ועל הטרור בארץ", היא נזכרת. "הראיתי את זה לכל החברים של אותה משפחה. הכומר של הקהילה הזמין אותי לבוא ולהרצות בכנסייה, ואז נתקלתי בבעייה. אני דיברתי בעברית עם בעלי, הוא תירגם את זה לאנגלית למשפחה שאצלה התארחנו, והם תירגמו לגרמנית לקהל. שיחה שהיתה אמורה להימשך שעה, נמשכה ארבע שעות. כשיצאתי משם, אמרתי לעצמי 'אני הולכת ללמוד אנגלית ויהי מה'".

 

כשחזרה ארצה פנתה מלכה לסניף של בית-הספר לשפות והחלה לשפר את האנגלית שלה. "עכשיו אנחנו מדברים רק אנגלית בבית", היא מספרת. מלכה אומרת שהעיסוק בהסברה עוזר לה להתמודד עם הכאב. "הבנתי שאני חייבת לחזור ולעמוד על הרגליים", היא מספרת. "ההסברה הזו מצילה אותי, היא חלק מהריפוי הנפשי שלי".

 

לקזצ'קוב, לעומתה, העיסוק החדש קשה מאוד. "כל הרצאה מציפה אצלי את כל הכאב", היא מסבירה. "קשה לי מאוד לעמוד, להסביר, להיזכר. אחרי כל הרצאה כזו, אני מרגישה הרבה יותר גרוע. אבל אני מרגישה שאנחנו מוכרחות להמשיך ולעשות את זה. לספר לכל העולם על הילדים שאיבדנו כאן סתם".

 

האימהות השכולות מספרות כי מלבד שיפור תדמיתה של ישראל בעולם, בזכות ההסברה הן מגייסות תרומות רבות. "לפני כשנה", אומרת סקליאניק, "הוזמנתי על-ידי 'קרן תל-אביב לפיתוח' להרצות בפני קבוצת מבקרים מלונדון. סיפרתי להם על הילדות שלנו, ועל החלום שלנו להקים גן לזכרן – גן שילדים אחרים ישחקו ויצחקו בו, וימשיכו את מה שנגדע אצל הילדים שלנו. הם מאוד התרגשו. אחת מהם הבטיחה לי שהיא תפעל לגיוס תורמים בלונדון בשביל הגן".

 

בראש השנה הודיעה הקרן לסקליאניק כי התרומות הושגו, וכי גן ההנצחה יוקם. הגן הזה, שייקרא "גן הדולפינריום", ייחנך בשבוע הבא בשכונת יד אליהו. המשפחות השכולות ייפגשו עוד קודם, בטקס שייערך היום ליד האנדרטה בדולפינריום – לציון יום השנה הרביעי לפיגוע הארור ההוא שגזל מהן את יקיריהן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אביגיל עוזי
"ההסברה הזו מצילה אותי". אנה קזצ'קוב ואירנה סקליאניק ליד האנדרטה בדולפינריום
צילום: אביגיל עוזי
צילום רויטרס
"חלום להקים גן לזכר הילדות". טקס לזכר הרוגי הפיגוע בדולפינריום
צילום רויטרס
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים