תחתוך, תחתוך
"ניפ/טאק", סידרה מופרעת למדי על עולמם של מנתחים פלסטים עולה בערוץ 2. ד"ר זליגובסקי, קולגה מקומית, צפה ומחווה דעה
דם, יזע, הרבה כסף שחור וכסף לבן, סקס, סקס, ושוב סקס, אלימות ואימה. המרכיבים האלה משמשים בערבובייה ב"ניפ/טאק" (בתרגום חופשי – לחתוך ולתחוב), והופכים אותה למלודרמה מהוקצעת, סוחפת ולפרקים דוחה, שלקוחה מעולם הפלסטיקה במיאמי. דילן וולש וג'וליאן מקמהון הם טרוי ושון, היין והיאנג של הסדרה, מנתחים פלסטיים וחברים אמיצים המנהלים קליניקה משגשגת. טרוי הוא צ'ארמר חסר עכבות שרואה בגוף חומר גלם שהוא בגדר המלצה בלבד, ועל הדרך הוא משגל ללא הכרה. שון לעומתו הוא מצפוניסט בעל אידיאלים, שחולם על מרפאת פרו-בונו ומנסה לתפקד במשפחה כל-אמריקנית משעממת.
לדי.וי.די של העונה הראשונה, שיצא ממש הרגע בארה"ב, מצורפות האקסטרות הרגילות, בין היתר חוות דעת של פלסטיקאים אמיתיים על הסיטואציות המקצועיות ואלו המושלכות מהן. ומה שטוב לאמריקנים בטח ובטח שטוב גם לנו. ד"ר אמיר זליגובסקי, 50, מנתח עם ותק של 25 שנים ופסל בזמנו הפנוי, נקרא לדגל.
אז מה, ד"ר זליגובסקי? יש נחת?
"קודם כל אני שמח שכיבדו את המנתחים הפלסטים ונתנו להם תוכנית. אחרי אי.אר ועורכי הדין והשוטרים והגנבים, עכשיו תורנו, וזה נחמד".
ומה חשבת?
"תראי, בגדול הביאו שני רופאים שהם שני קצוות של התחום, אחד מהם מוכשר עם אתיקה מקצועית גבוהה, והשני הוא סוחר. הוא יכול לסחור בסוסים גנובים או מכוניות משומשות או להיות דראג דילר, המטרה שלו היא האדרת עסקיו וענייניו האישיים בלי קשר לתחום עיסוקו. בהגדרות של הפסיכיאטריה זה הגדרה של פסיכופת. הוא מגייס את היכולות שלו כמרפא ומנצל את זה להכל".
יש אנשים כאלה בתחום?
"יש. הסדרה נותנת נגיעות בדברים שחלקם אכן קורים. המוטיב הכי בולט בסדרה הוא הגבולות המטושטשים בין התפקידים שלנו כפלסטיקאים. כי כרופאים פלסטיים הטיפול שאנחנו יכולים להציע הוא לא תמיד הטיפול הנכון. צריך לזכור שבמובן מסוים אנחנו פסיכולוגים עם סכין ומנתח פלסטי מצוין הוא לאו דווקא טכנאי מעולה, אלא קומבינציה של עוד תכונות שמן הראוי שיהיו. אחת מהן הוא כושר אבחנה לראות את מי לא לנתח. עשרה אחוז מהפציינטים שמגיעים אליי נדחים".
מה לא נראה אמין?
"יש פאקים בולטים, כמו למשל שהמנתחים רוחצים ידיים לקראות הכניסה לחדר ניתוח, המסכות מורדות בשעה שהן אמורות להיות מזמן למעלה, על הפנים. בניתוח אחד של שאיבת שומן שהוא מבצע עם הפרטנר שלו, שניהם שמו משקפי הגנה, אבל המסכות לא היו על הצוואר. הם פטפטו וקשקשו באמצע ניתוח וזה 'אנ-הארד-אוף'. אולי זה נשמע קטנוני לצופים רגילים, אבל אם קייס כזה מגיע לבית משפט בארה"ב שניהם מאבדים את הרישיון. דווקא הסצנות בחדר היעוץ הן מעניינות. המצפוניסט נתן שואו טוב, מראיין יפה ורואים שאכפת לו מהמניעים. הוא ידע לדחות פציינטים שלא התאימו".
השאלה "מה אתה לא אוהב בעצמך?" באמת נשאלת?
"כן, היא חלק מהתשאול. אנחנו המנתחים אוהבים פציינטים שמאוד ממוקדים במה מפריע להם. כשאנחנו שואלים איך זה ישפר את איכות חייו של המטופל. לפי התשובה – האיכות והתוכן אנחנו למדים אם הפציינט בשל לניתוח ולשינוי".
איפה הזדעזעת?
"היו כמה סצנות מוטרפות בקטע הפלסטי, כשהחבר של הגנגסטר נכנס איתו לחדר הניתוח, זה היה פתולוגי לחלוטין. או ההשפרצות של הדם, הזוי לחלוטין. מי שיצר את התוכנית כנראה ניסה להגיע לכל הצופים האפשריים. אלה קטעים שאם לא הייתי צריך לצפות בסדרה הייתי מזפזפ או הולך ומקיא בצד".
התעוזה הויזואלית של "ניפ/טאק", יעידו מאות אלפי צופים עם קיבה חלשה, היא אחד מסימני ההיכר הבולטים של הסדרה. גם אחרי שסצנות ופריימים מעוררי בחילה וחושפניים נותרו על רצפת חדר העריכה, עדיין נותרו די שוטים שמסעירים את המבקרים בארה"ב והופכים את "ניפ/טאק" לסדרה שאינה מיועדת לילדים או לבעלי לב חלש. אבל בין סצינת חדר ניתוח מדממת ופרטנית אחת לשניה, מטפלת הדרמה גם בסוגיות כמו נישואים, סקס, משברי זהות, יחסי משפחה וזהות מינית. מעל מרחפות השגות בנושא הרדיפה אחר שלמות, אסתטיקה, מוסר וכל הג'אז הפלסטיקאי הזה.
"השוטים קצרצרים וגם צולמו בקצב מואץ, רוב האנשים שלא בתחום יקבלו שוק קצרצר", מסביר ד"ר דליגובסקי. "לעין מקצועית ובוחנת זה נראה מבוים, אבל די קרוב לדבר האמיתי. בסולם זליגובסקי זה 7, עובר. אבל זה לא מה שקורה בחדרי הניתוח הפחות ממוסחרים. בסדרה יש הרבה יותר גועל מסביב. אם משווים את זה לאי.אר, שם נעשתה עבודת הכנה הרבה יותר מקצועית, אבל יחסית לתחום שלא נחשף כמו הרפואה הפלסטית זה בהחלט מספק הצצה כלשהי".
מה אהבת בסידרה?
"את העובדה שהם גייסו פסיכולוג לצוות, כי יש מקום לקולגה צמוד בתחום. פסיכולוג על כל פציינט זה אולי בעייתי, כי זה הופך את זה לבלתי אפשרי אבל יש מקרים בהם אני אישית שולח לפסיכולוג לקוחות גבוליים. אף אחד מהם לא חוזר, אגב. אני עורך מעקב אחרי המקרים האלה, הם אפילו לא מגיעים לפסיכולוג".
היו קטעים שהזדהית אתם?
"כן. כשאשתו של המנתח המצפוני שאלה אותו על ניתוח שדיים. זה קורה כל הזמן. משפחה וחברים קרובים מבקשים את דעתך. אבל השיקולים שלך כמנתח הם מאוד בעייתיים כשאתה שופט אנשים שקרובים אליך רגשית".
מה עושים במקרה כזה?
"אסור לטפל. צריך להוציא את זה מהסיסטם. נכון, שניתחתי את העפעפיים של אמא שלי ועשיתי ניתוח אף לבן אחותי. אבל זה מיותר, וצריך את כוחות הנפש המתאימים כדי להפנות אותם לקולגות שאתה סומך עליהם. לדעתי עם אשתו הוא פספס, כי יכול להיות שבלי קשר לטרגדיה האישית שלהם, כן מגיע לה ניתוח. אם היא לא היתה אשתו יכול להיות שהוא כן היה מנתח אותה. אותו דבר עם הבן שלו, שזקוק לברית מילה".
אז יוצא שהקרובים אליך לא ממש מרוויחים מהעובדה שאתה מנתח. אפילו מפסידים.
"במובן מסוים הם סובלים כי הם קרובי המשפחה שלנו. לנו כפלסטיקאים יש בעיה לראות את הצרות הפלסטיות של בני המשפחה שלנו, להשתחרר מהקיבעון ולתת להם את האוקיי. אני את הבן שלי כשיש לו דלקת וחום אני עוטף ורץ לרופא ילדים. אפילו לא מסתכל".
גם אתה מונע על ידי הרדיפה לשלמות?
"אני מאמין ששאיפה לשלמות היא חמורה ביותר. פציינטית כמו שהגיעה אל המנתח, והוא אמר לה שאם היא לא שואפת לשלמות היא חשובה למתה, אחת כזאת אני מפנה לפסיכולוג מייד. מי שמחפש שלמות מפספס כי הבעיה היא ברמה המוחית הנפשית לא הפיזית".
אבל הרעיון הוא לתקן פגמים.
"כן, אבל מה שאת קוראת לו פגמים, אני קורא לו דבר נורמלי. ואם זה מטריף אותך הטיפול לא ניתוחי, כי הניתוח לא יספק אותך. אי אפשר להגיע לשלמות ולא לסימטריה מוחלטת. אנשים שוכחים שהם באים לפלסטיקאי שהוא קודם כל רופא, והכלי הזה הוא אקט טיפולי. אם זה הפך רק לאקט כלכלי מסחרי נטול מגבלות, מתפספס פה משהו גדול. לצערי זה קיים וזה חזק".
