עלייה לא ריאלית

בכל הופעותיו בפני יהודי התפוצות, ובאופן ניכר יותר מכל קודמיו, מקפיד ראש הממשלה שרון להפציר בקהל לעשות עלייה. אני מקווה, הוא אומר, לראות מיליון יהודים אמריקנים עולים לישראל בעשור הקרוב. "תעלו לארץ" היא גם תגובתו הפבלובית, כאשר הוא נשאל במה יוכלו יהודי ארצות-הברית לסייע לישראל. על פי רוב, התשובה מזכה אותו במחיאות כפיים מנומסות, מבטים ספקניים וצחקוקים ציניים.  

בשנותיי כקונסול כללי בניו-יורק נשאלתי עשרות פעמים, מדוע בוחר שרון במענה בלתי ריאלי. "ברצינות", תמהים היהודים, "הוא חושב שזה מעשי? זו תשובה של ראש ממשלה לשאלה פוליטית נקודתית, ממי שבאמת רוצים לסייע לו? הרי התועלת הפוליטית שלנו לישראל חשובה יותר מעלייה". תשובתי תמיד הייתה שראש הממשלה צודק, גם אם נראה לכם ש"עלייה" זה מושג ערטילאי, שחל על יהודים "אחרים", יוצאי ברית-המועצות לשעבר, צרפת, ארגנטינה או אתיופיה. 

שאלת המעשיות של בקשתו-תשובתו איננה עומדת למבחן התקפות. ייעודה של מדינת ישראל, והסיבה הבסיסית לקיומה, היא להוות בית לאומי לעם היהודי במסגרת מדינת לאום ריבונית, דמוקרטית ובעלת רוב יהודי מכריע. תפקידו של ראש ממשלה, הפועל על פי הציווי המדיני והרעיוני של הציונות, הוא לדרוש, לא רק לבקש, מיהודי התפוצות לעלות לארץ. ראש ממשלה ישראלי, אשר מסיבות של תועלתנות, או כתוצאה מניתוח של כדאיות מול מחיר ומעשיות, יבחר שלא לדבר על עלייה - ימעל בשליחות הציונית הגרעינית שבבסיס תפקידו כמנהיג מדינת היהודים. 

אלא שצמיחתה והתפתחותה של הקהילה היהודית בארצות-הברית היא בעלת משקל היסטורי והשלכות פוליטיות כה משמעותיים, ששאלת המעשיות והתועלת של עלייה המונית כן ראויות לבחינה ביקורתית, לפחות מצד כל מי שאינו ראש ממשלה. 

במאה השנים האחרונות, ומאז השואה והקמת המדינה בפרט, התפתח העם היהודי מבחינה דמוגרפית-גיאוגרפית-תרבותית למבנה של שתי ערים: ירושלים ובבל (או ירושלים ואלכסנדריה למהדרין), ובמהדורה מודרנית: ירושלים וניו-יורק. שני מרכזיו הדמוגרפיים, הרוחניים והמצליחים של העם היהודי הם ישראל וארצות-הברית. על רצף ההיסטוריה היהודית, הצלחתה של הקהילה היהודית האמריקנית היא תופעה מדהימה בהיקפה ובמשמעויותיה. בתוך מאה שנים הצליחה הקהילה להתערות באמריקה, לעבור חיברות מהיר ותמורה מ"מיעוט אתני" לחלק מבניין הכוח של חברתה המודרנית בתחומי כלכלה, פיננסים, אומנות, ספרות, תיאטרון, בידור, אקדמיה, מדע ופילנתרופיה. 

אבל מבחינתה של ישראל, יכולתם של יהודי ארצות-הברית לשחק במשחק הפוליטי האמריקני, ולצבור עוצמה שניתן להמירה למדיניות פרו-ישראלית, היא הכוח והמנוף החיוני והחשוב. הפוליטיקה האמריקנית, המושתתת על קהילות, שדולות, רב-אתניות, מעורבות ופעילות של הפרט ("רמת שרשי העשב") וזיקה קבועה והדוקה לנבחרים - הביאה את הקהילה היהודית המאורגנת (פדרציות אזוריות, ארגונים ושדולות) לצבירת כוח פוליטי רב. 

עוצמתה ומחויבותה של יהדות ארצות-הברית היא תשתית היחסים המיוחדים שנרקמו בין שתי המדינות. אפשר לדקלם לנצח אימרות על שותפות הערכים והשותפות באינטרסים האסטרטגיים, וזה גם יהיה נכון. אבל כוחה של ישראל בוושינגטון בנוי על יהודי ארצות-הברית. הם השמן, הדשן והמים שמזינים את היחסים הללו. 

לכן, מה שנדרש הוא דיון נוקב בכיוון, אופי וטיב היחסים שבין ישראל ליהדות ארצות-הברית, כדי לעצור, או לפחות לצמצם, את ההתרחקות בין שתי הקהילות. טעות להניח שכל היהודים האמריקנים חברים באיפא"ק וחושבים על ישראל דבר ראשון בבוקר. טעות גדולה יותר היא לחשוב שמספיק לומר להם "תעלו לארץ" וללכת הביתה. 

ישנה כמובן שאלה בסיסית נוספת: האם קיבוץ יהודי, ש-80 אחוזים מחבריו רפורמים או קונסרבטיבים, למעלה מ-65 אחוזים מוגדרים כבני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, הוא מאבד את זהותו היהודית וזיקתו למדינת ישראל נשחקת - האם קיבוץ שכזה רוצה בכלל לבוא לארץ. זו שאלה מכרעת, שמחייבת דיון נפרד. לצערנו, התשובה היא "לא".  

אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק