"צרפת מתאבדת"

ברנאר אנרי לוי כועס. אחד הפילוסופים הצרפתים הנודעים ביותר בתקופתנו מתקשה להבין את ה"לא" הקטלני שאותו החליטו בני ארצו להנחית על החוקה האירופית. הראיון עם אנרי לוי נערך רגע לפני שיצא לישראל ועוד לפני שנודעו התוצאות הרשמיות של משאל העם. אבל המגמה שהסתמנה לכיוון הסירוב המאסיבי של הצרפתים לאירופה כבר היתה ברורה לכל. ה"לא" הפך בשבועות האחרונים להיות אופנתי בבתי הקפה של סן-ז'רמן, כמו גם בבתי החקלאים בליבה של צרפת הכפרית. ברנאר אנרי לוי חושב שזהו "מעשה התאבדות" של המצביעים.

ה"לא" הוריד לטימיון את החוקה שאמורה היתה לאפשר לאירופה המורחבת בת 25 המדינות לתפקד כמו מעצמת-על. עבור הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אחד מאנשי הרוח המוכרים יותר בצרפת ומחוצה לה, "זה מרגיז, עצוב, אבסורדי, פחדני, מזעזע ומקומם", לא פחות. "אכן התנהל דיון דמוקרטי ואנשים הצביעו לפי צו מצפונם", מודה לוי, אבל מצר על ביטויים שונים, על גבול שנאת הזר, שנשמעו בוויכוח לקראת משאל העם שהתנהל לדידו באווירה "מעוררת בחילה". "הן מימין והן משמאל נשמעו טיעונים לא ראויים בנוגע לדמותו של האירופאי מהמזרח, דמותו של השרברב הפולני שמגיע 'לגנוב' את העבודה של השרברב הצרפתי. כל זה די נבזה".

ברנאר אנרי לוי, אותו מכנים הצרפתים בחיבה בראשי התיבות של שמו BHL היה מאלו שהובילו את מחנה ה"כן". ממרומי 56 שנותיו לוי כבר

 השתתף בלא מעט קרבות ציבוריים שבחלקם ניצח ובחלקם הפסיד. הפעם נראה היה כי ה"בון טון" במערכת הפוליטית היה לתמוך ב"כן", אבל בקרב הציבור היה רוב מרשים ל"לא". סוג של אי-אמון בפוליטיקה הצרפתית ובמי שמגלם אותה יותר מכל אחד אחר – הנשיא ז'אק שיראק.

אתה מכיר היטב את שיראק. האם ההצבעה השלילית אינה בראש ובראשונה נקמה של הרוב המסיבי שהצביע עבורו לפני שלוש שנים בבחירות לנשיאות (שיראק קיבל 82 אחוז מהקולות מול לה-פן בסיבוב השני). האם הבוחרים רצו להעניש את שיראק גם במחיר של משבר אירופאי?

"לכך בדיוק אני קורא מעשה התאבדות. לירות לעצמך כדור ברגל. אני חושב שראשו של שיראק לא שווה ויתור על אירופה. הראש של שיראק לא שווה את ההשלכות הקשות של דחיית החוקה. אפשר היה לחכות עוד שנתיים כדי לבוא חשבון עם שיראק".

מעבר לנשיא הצרפתי המדדה עולה השאלה עד כמה צרפת, המדברת תמיד בקול רם בזירה הבינלאומית, נחלשת בעקבות משאל העם. איזה מעמד מוסרי יש החל מאתמול לצרפת, שקוראת לדוגמא לישראל לקבל החלטות אמיצות מול הפלשתינים, אבל מתקשה לקבל לקבל החלטות בעצמה.

אנרי לוי מסכים שמדובר במכה כואבת מאוד למדיניות החוץ הצרפתית. "זה יותר מאשר יחליש את העמדה הצרפתית. צרפת נראית מגוחכת החל מיום שני בבוקר. היא תתגבר על זה, כי יש לה משאבים היסטוריים, אבל נכון לעכשיו היא תיראה גרוטסקית. היא תיחלש מאוד בזירה האירופית, יתחשבו בה הרבה פחות".

"פינוי עזה - רק ההתחלה"

הסוגייה הישראלית כלל לא קשורה למשאל העם הצרפתי. ובכל זאת מעניין היה לראות שלצד מיעוט של מנהיגים מהמרכז, הרי כמעט כל מי שנתפסים כיריבי ישראל במערכת הפוליטית הצרפתית התייצבו לצד ה"לא". מז'אן מארי לה פן, מנהיג הימין הקיצוני, ועד לשמאל הטרוצקיסטי המתעב ברובו את ישראל. היה כאן ערבוב בין ה"לא" מימין ומשמאל, בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני, שהצביעו באופן מדהים בדיוק אותו הדבר – 93 אחוז נגד החוקה.

מהו אותו מושב רשעים שהתקבץ לדעתו של ברנאר אנרי לוי סביב ה"לא"? "האנטי-אמריקאיות, האנטי-ליברליות, החשדנות ואף השנאה כלפי ישראל, הלאומנות הצרפתית. כל אלו צועדים יד ביד סביב ה'לא'. כמו בכל המשברים הלאומיים הגדולים בצרפת, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני חוברים זה לזה ומשדרים על אותו גל".

ואם כבר מדברים על ישראל, האם ההתפתחויות האחרונות באיזור הפכו את ברנאר אנרי לוי לאופטימי יותר? "כן ולא. אני חושב שיוזמת ז'נבה מצוינת, אבל היא עדיין לא מומשה. האלמנט החדש הוא כמובן פינוי עזה. אני חושב שצריך לתת אשראי לשרון. משהו זז בראשו של האיש הזה וזו אולי תזוזה במדיניות הישראלית. אבל אלוהים אדירים, כמה שזה איטי".

האם הפילוסוף מחשיב את שרון כדה-גול הישראלי? "כמו דה-גול אין כל כך הרבה. שרון יהיה דה-גול אם ילך עד הסוף ויפנה את הגדה המערבית. עזה זו רק ההתחלה".

הידיד סארטר

ברנאר אנרי לוי מגיע לישראל בהזמנתו של פרופ' טובי נתן, יועץ התרבות של שגרירות צרפת, לרגל הכינוס "ז'אן פול סארטר במבט עכשווי" שנפתח שלשום באוניברסיטת-תל אביב. הכנס, שנערך במלאות מאה שנים להולדתו של סארטר, הפילוסוף הצרפתי המוכר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת של המאה ה-20, יינעל היום, בהרצאה של לוי תחת הכותרת "סארטר, פילוסוף בפוליטיקה".

האם לדעתו של לוי יש חשיבות מיוחדת בדיון על סארטר דווקא בישראל? "אחד מהנושאים שאליהם נשאר סארטר נאמן ביותר היה ישראל", מזכיר האורח. "לכל אורך חייו, גם בתקופות 'הזויות' פוליטית, כשניהל פלירט עם ברית המועצות ואפילו כשהתפתה לנטות לכיוון הטוטליטריזם, היתה נקודה אחת שלגביה לא השתנה: הידידות והנאמנות שלו כלפי ישראל".

ברנאר אנרי לוי מדגיש פרט שבהחלט איננו שולי. "סארטר, שסירב לכל אות הוקרה אפשרי, שאותות כבוד עוררו בו פלצות ושסירב לקבל אפילו את פרס נובל לספרות – אות הכבוד היחיד שקיבל בחייו היה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטה ישראלית. כך שלישראל היתה חשיבות גדולה מאוד עבורו".