שתף קטע נבחר

הזאהיר

"אני יודע שלחופש יש מחיר גבוה, גבוה כמו מחירה של העבדות. ההבדל היחיד ביניהם הוא שכשמדובר במחיר החופש אתה משלם אותו בהנאה, כשחיוך על פניך, אפילו כשהחיוך מוכתם בדמעות". הפרק הראשון מתוך "הזאהיר" מאת פאולו קואלו ("האלכימאי")

היא אסתר, כתבת צבאית שהגיעה זה עתה מעיראק כיוון שהפלישה עומדת להתרחש בכל רגע. היא בת שלושים, נשואה ללא ילדים. הוא גבר לא מזוהה, כבן עשרים ושלוש או עשרים וחמש, שחום עור, בעל תווי פנים מונגוליים. השניים נראו לאחרונה בבית קפה ברחוב פובור סן-אונורה.

 

המשטרה קיבלה מידע שהם נראו יחד בעבר, אם כי איש לא ידע כמה פעמים: אסתר ציינה תמיד שהאיש - שאת זהותו הסתירה באמצעות הכינוי מיכאיל - הוא אדם חשוב מאוד, אף כי היא מעולם לא הסבירה האם הוא חשוב לקריירה העיתונאית שלה או חשוב לה אישית, כאשה.

 

המשטרה פתחה בחקירה רשמית. הועלו אפשרויות שונות: חטיפה, סחיטה, חטיפה ואחריה מוות. לא היתה כל סיבה לתדהמה אם כך הסתיים העניין שכן במסגרת עבודתה היתה חייבת להיות במגע עם אנשים הקשורים לתאים טרוריסטיים, כחלק ממאמציה להשיג מידע. החקירה העלתה שבשבועות בטרם נעלמה, בוצעו מחשבון הבנק שלה משיכות סדירות. החוקרים סברו שהדבר יכול להיות קשור לתשלום מידע. היא לא לקחה איתה בגדים, אבל משום מה דרכונה לא נמצא.

 

הוא, אלמוני, צעיר מאוד, ללא כל רישום במשטרה, ללא קצה חוט שיאפשר את זיהויו.

 

היא, אסתר, עיתונאית שזכתה בשני פרסים בינלאומיים, בת שלושים, נשואה.

 

אשתי.

 

החשד נפל עלי מייד. היות שסירבתי למסור את מקום הימצאי ביום שבו היא נעלמה, נעצרתי. וכעת, הסוהר פתח את הדלת ואמר לי שאני אדם חופשי.

 

מדוע אני אדם חופשי? הרי בימינו כולם יודעים הכול על כולם. די בכך שאדם מעוניין במידע והוא משיג אותו: היכן נעשה שימוש בכרטיס אשראי, לאן אנחנו נוהגים ללכת, עם מי אנחנו ישנים. במקרה שלי, זה היה קל יותר: אשה, גם היא עיתונאית, חברה של אשתי, אבל גרושה - ולכן לא היתה לה בעיה לומר שהיא ישנה איתי - התנדבה להעיד לטובתי מייד כשנודע לה שנעצרתי. היא הציגה הוכחות מוחשיות לכך שהייתי בחברתה במשך היום והלילה שבו אסתר נעלמה.

 

אני ניגש לשוחח עם המפקח, שמחזיר לי את חפצי, מתנצל, ומציין שהמעצר המיידי שלי נעשה על פי חוק, ושלא אוכל להאשים את המדינה בדבר. אני מסביר לו שאין לי כל כוונה לעשות כן ושאני יודע שכולם חשודים תמיד וגם מצויים תחת מעקב עשרים וארבע שעות ביממה, גם אם לא ביצעו כל פשע.

 

"אתה חופשי", הוא אמר לי, חוזר על דברי הסוהר.

 

אני שואל: האם לא ייתכן שמשהו אכן קרה לאשתי? הרי היא אמרה לי בעבר שבשל רשת הקשרים האדירה שלה בעולם החשאי של הטרור היא הבחינה בכך שמדי פעם היא נתונה למעקב מרחוק.

 

המפקח אינו אומר דבר. אני מתעקש, אולם הוא שומר על שתיקתו.

 

אני שואל אותו אם ייתכן שהיא נסעה עם הדרכון שלה, והוא אומר שכן, בוודאי, שהרי לא ביצעה כל פשע, מדוע שלא תוכל לצאת ולהיכנס למדינה ללא הפרעה?

 

"אם כך קיימת אפשרות שהיא נמצאת בצרפת?"

 

"אתה חושב שהיא עזבה אותך בגלל הבחורה שאתה שוכב איתה?"

 

אני עונה לו שזה לא שזה לא עניינו. המפקח עוצר לרגע, מרצין ואומר שנעצרתי כי אלו הנהלים המקובלים, אבל צר לו מאוד על היעלמותו של אשתי. גם הוא נשוי, וגם אם הוא אינו אוהב את הספרים שלי (אם כן הוא אינו יודע מי אני! הוא אינו בור כפי שהוא נראה!), הוא מסוגל לשים את עצמו במקומי ויודע שעובר עלי דבר קשה.

 

אני שואל אותו מה עלי לעשות מעתה. הוא נותן לי את כרטיס הביקור שלו ומבקש ממני לדווח לו אם תגיע אלי כל ידיעה שהיא - סצנה שאני רגיל לראות בסרטים, ולכן הוא לא משכנע אותי.

 

מפקחים יודעים תמיד יותר ממה שהם אומרים.

 

הוא שואל אותי אם אי-פעם פגשתי את האדם שהיה עם אסתר בפעם האחרונה שנראתה. אני עונה לו שאני מכיר את הכינוי שלו, אבל שמעולם לא פגשתי אותו באופן אישי.

 

הוא שואל אם יש לנו בעיות בבית. אני מספר לו שאנחנו יחד יותר מעשר שנים ושיש לנו את כל הבעיות הרגילות שיש לזוגות נשואים, לא יותר ולא פחות.

 

הוא שואל בעדינות אם שוחחנו לאחרונה על האפשרות להתגרש, ואם אשתי שקלה להיפרד. אני עונה לו שהאפשרות הזאת לא עלתה מעולם, גם אם - ואני חוזר "כמו כל הזוגות" - היו בינינו ויכוחים מדי פעם.

 

"לעיתים קרובות או מדי פעם?"

 

"מדי פעם", אני מתעקש.

 

הוא שואל בעדינות רבה עוד יותר אם היא חשדה בקשר שלי עם החברה שלה. אני אומר לו שזו היתה הפעם הראשונה ששכבנו, וגם האחרונה. זה לא היה קשר. למעשה זה היה מתוך חוסר עניין, והיום היה משעמם, לא היה מה לעשות אחרי ארוחת הצהריים, משחק הפיתוי תמיד מעורר אותנו לחיים, וככה הגענו למיטה.

 

"אתה הלכת למיטה עם מישהי רק כי משעמם ביום כזה או אחר?"

 

אני עומד לומר לו ששאלות מהסוג הזה הן לא חלק מהחקירה, אבל אני זקוק לשיתוף הפעולה שלו, ואולי אזדקק לו בהמשך - בסופו של דבר, ישנו אותו מוסד בלתי נראה שנקרא "בנק הטובות", מוסד שהיה תמיד שימושי מאוד עבורי.

 

"זה קורה לפעמים. אין שום דבר מעניין לעשות. אשה מחפשת ריגוש, אני מחפש הרפתקה, וזהו. למחרת שני הצדדים מעמידים פנים שלא קרה שום דבר, והחיים נמשכים."

 

הוא מודה לי, מושיט את ידו ואומר שבעולמו הדברים שונים בתכלית. יש שעמום, ישנה יגיעה, ואפילו יש רצון לשכב - אבל הדברים נשלטים הרבה יותר, ואדם לא עושה מה שעולה בדעתו או מה שהוא רוצה לעשות באותו רגע.

 

"אולי אצל האמנים העניינים חופשיים יותר," הוא מעיר.

 

אני עונה לו שאני מכיר את העולם שלו, אבל שזה לא הרגע להשוות את הדעות שלנו ביחס לחברה ולהני האדם. אני שותק, מחכה לצעד הבא.

 

"לומר את האמת, אתה יכול ללכת," אומר המפקח, שהיה מעט מאוכזב מכך שהסופר שלפניו מסרב לשוחח עם איש משטרה. "עכשיו שאני מכיר אותך אישית, אלך לקרוא את הספרים שלך. אמרתי לך שאני לא אוהב אותם אבל האמת היא שמעולם לא קראתי ספר שלך."

 

זאת לא היתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שהייתי עתיד לשמוע את המשפט הזה.

 

התנחמתי בכך שהמקרה גרם לי לפחות לזכות בקורא נוסף. בירכתי אותו לשלום ויצאתי.

 

אני חופשי. יצאתי מהכלא, אשתי נעלמה בנסיבות מסתוריות, אין לי שעות עבודה קבועות, אין לי בעיות במערכות יחסים, אני עשיר, מפורסם, ואני יודע כעובדה שאסתר עזבה אותי, ושעד מהרה אמצא מישהי למלא את מקומה. אני חופשי ועצמאי.

 

אבל מהו חופש?

 

ביליתי חלק גדול מחיי כעבד לדבר כזה או אחר, כך שהיה עלי להבין את משמעות המלה. מילדותי לחמתי כדי שהיא תהיה אוצרי החשוב ביותר. לחמתי נגד הורי, שרצו שאהיה מהנדס ולא סופר. לחמתי נגד חברי בבית הספר, שבחרו בי מייד להיות קורבן למשחקים המעוותים שלהם, ורק לאחר שדם ניגר מאפי ומן האפים שלהם, רק לאחר ימים רבים שבהם נאלצתי

להסתיר מאמי את הצלקות - כי חשבתי שאני הוא זה שצריך לפתור את הבעיות שלי ולא היא - הצלחתי להוכיח שאני יכול לחטוף אגרוף בלי לבכות. לחמתי כדי למצוא עבודה שתפרנס אותי, והלכתי לעבוד כמוכר בחנות לכלי עבודה כדי להשתחרר מן הסחטנות המשפחתית המפורסמת: "אנחנו נותנים לך כסף, אז אתה חייב לעשות כך וכך."

 

לחמתי - גם אם ללא תוצאה כלשהי - למען הנערה שאהבתי בגיל ההתבגרות, נערה שגם אהבה אותי. אבל בסופו של דבר עזבה אותי כי הוריה שיכנעו אותה שאין לי עתיד.

 

לחמתי נגד האווירה העוינת בעולם העיתונות שבו עבדתי לאחר חנות הכלים. מעבידי הראשון בעיתון נתן לי לחכות שלוש שעות, והעניק לי תשומת לב כלשהי רק כשהתחלתי לקרוע לחתיכות את הספר שקרא: הוא הביט בי בהפתעה וראה שמולו נמצא אדם שמסוגל להתמיד ולהתמודד עם יריב, תכונות חיוניות לכל עיתונאי טוב. לחמתי למען הרעיון הסוציאליסטי, נשלחתי לכלא, יצאתי והמשכתי ללחום, כשאני מרגיש שאני גיבור מעמד הפועלים – עד שהאזנתי ל"חיפושיות" והחלטתי שהרבה יותר משעשע לאהוב מוזיקת רוק מאשר לאהוב את מרקס. לחמתי למען אהבתי הראשונה, והשנייה, והשלישית, כי האהבה לא החזיקה מעמד, והיה עלי להמשיך הלאה עד שאמצא את האדם שנשלח לעולם הזה כדי לפגוש אותי, ואף אחת מהשלוש לא היתה האדם הזה.

 

לחמתי כדי שיהיה לי האומץ לעזוב את עבודתי בעיתון ולצאת להרפתקה שבכתיבת ספר, אף כי ידעתי שבארצי אין איש יכול לחיות מספרות. לאחר שנה חדלתי ממאמצי, לאחר יותר מאלף עמודים כתובים, שנראו גאוניים לחלוטין שכן אפילו אני עצמי לא הצלחתי להבין את הכתוב בהם.

 

ובעודי לוחם, ראיתי איך אנשים מדברים בשם החופש, וככל שהם הגנו על הזכות הייחודית הזאת, כך הם נראו משועבדים יותר לרצונות הוריהם, לנישואין שבהם הם הבטיחו להישאר עם בן זוג "לכל החיים". והם היו משועבדים למאזניים, לדיאטות, לפרויקטים שהופסקו באמצע, לאהבות שלהן אי אפשר לומר "לא" או "די", לסופי השבוע שבהם הם נאלצים לאכול עם אנשים שהם אינם מעונינים בחברתם. עבדים למותרות, למראית העין של מותרות. עבדים של חיים שהם לא בחרו בהם, אבל שהם החליטו לחיות אותם כי מישהו שיכנע אותם שזהו הדבר הטוב עבורם. וכך נמשכו ימיהם ולילותיהם, זהים כולם, ימים ולילות שבהם "הרפתקה" היתה מלה בספר או תמונה בטלוויזיה הפועלת ללא הרף, וכשדלת כלשהי נפתחת בפניהם, הם אומרים תמיד:

 

"זה לא מעניין אותי , אין לי חשק."

 

מנין להם האם יש להם או אין להם חשק, אם הם מעולם לא ניסו דבר? לא היה כל טעם לשאול: לאמיתו של דבר, אנשים כאלו פוחדים מכל שינוי שעלול לטלטל את העולם שהם רגילים אליו.

 

המפקח אמר שאני חופשי. עכשיו אני חופשי, וגם בתא המעצר שלי הייתי חופשי, כי החופש ממשיך להיות הדבר שאני מעריך יותר מכול בעולם הזה. ברור שהעיקרון הזה סחף אותי ושתיתי יינות שלא אהבתי, עשיתי דברים שמוטב היה אלמלא עשיתי ושגם לא אשוב לעשות, ברור שכתוצאה מכך ישנן צלקות רבות בגופי ובנפשי, וברור שבדרך גם פגעתי באנשים מסוימים - אנשים שבסופו של דבר ביקשתי את סליחתם בתקופה שהבנתי שאני יכול לעשות כל דבר, אבל אני לא יכול להכריח אדם ללכת אחרי בשיגעון שלי, בצמא שלי לחיים. אינני מתחרט על אותם רגעים שסבלתי בהם ואני נושא את הצלקות שלי כמדליות. אני יודע שלחופש יש מחיר גבוה, גבוה כמו מחירה של העבדות. ההבדל היחיד ביניהם הוא שכשמדובר במחיר החופש אתה משלם אותו בהנאה, כשחיוך על פניך, אפילו כשהחיוך מוכתם בדמעות.

 

"הזאהיר" מאת פאולו קואלו, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת "ידיעות אחרונות-ספרי חמד"
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים