לאחר כעשור: פצוע הפיגוע יונה מלינה הלך לעולמו

פצוע הפיגועים הקשה ביותר, יונה מלינה, שנפגע לפני תשע שנים בפיגוע בירושלים והוחזק מאז במצב אנוש, נפטר היום (ב') במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, לאחר החמרה שחלה במצבו במהלך השבועיים האחרונים. עד לפני כשבועיים שהה מלינה רוב הזמן בקרב משפחתו, ועל אף מגבלותיו הפיזיולוגיות היה מסוגל עוד לתקשר עם קרוביו באמצעות שימוש בפניו, כשהוא מחובר למכונות הזנה והנשמה.

• פרשת יונה מלינה: המדינה מתנגדת לניתוק המכשירים

• המתות חסד - החקיקה בדרך 

• "יונה לא אמר שהוא רוצה לחיות"

• הפצוע הקשה ביותר מהפיגועים החליט: "רוצה למות"

  
  

בעבר ביקש מלינה מעורך דינו, צחי חושן, כי אם תחול הידרדרות במצבו והצוות הרפואי יזדקק לחברו למכונות חיצוניות שונות על מנת להשאירו בחיים, יימנעו מלעשות כן ויניחו לו למות. לאחר שאושפז ב"שיבא" המשיכה ההידרדרות במצבו והצוות הרפואי בחר שלא לחברו למכונת הדיאליזה, לטענת הצוות – בשל העובדה כי לא היה צורך בכך. עם זאת, הוא מת כשהוא עדיין מחובר למכונות ההנשמה וההזנה.

"הרופאים העריכו שנותרו לו בערך עשרה ימים לחיות כשהגיע לבית החולים, ואכן בדיוק היום, עשרה ימים לאחר שהגיע, הוא החזיר את נשמתו לבורא", אמר ל-ynet עו"ד חושן. לדבריו, "יונה אהב מאוד את הארץ. גם לאחר הפיגוע הנורא שעבר, היית מצפה שהוא אולי יסובב את עורפו, אבל הוא התנהג בדיוק ההפך. הוא יצא לתקופה קצרה לשיקום בשוויץ, אבל רצה לחזור לישראל. הוא רצה לחיות כאן ורצה למות כאן. מצבו במשך כל השנים היה קשה ביותר, הוא היה מונשם ומוזן באופן מלאכותי, אך הוא חפץ בחיים".

כבר לפני כתשע שנים ביקש חושן מבג"צ כי יאפשר למלינה להתגורר בדירה פרטית תוך קבלת טיפול רפואי צמוד. זאת כדי שיוכל לקבל את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. בקשתו נענתה והוא התגורר מאז הפיגוע ועד למותו בדירה קטנה בקרית אונו, הסמוכה לבית החולים שיבא.

"מצבו לא הצריך חיבור לדיאליזה ולכן בחרנו שלא לעשות זאת. לא ניתקנו אותו ממכשירי ההחייאה, לא היה כל צו משפט שהורה לנו לעשות כן ואנו עשינו כל שביכולתנו כדי להשאירו בחיים", אמר ל-ynet פרופסור אהוד גרוסמן, מנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים שיבא.

במשך השנים שחלפו מאז נפצע בפיגוע הוגדר מצבו של מלינה קשה אך יציב, למרות הידרדרויות שונות שאירעו במצבו במשך השנים הוא הצליח במרבית הזמן לשרוד במצבו.

משותק מהצוואר - ומטה

מלינה, בן 38, היה משותק בכל חלקי גופו מהצוואר ומטה, ולא היה מסוגל לנשום בכוחות עצמו. 24 שעות ביממה הוא בילה בשכיבה על גבו, מלבד מעט הזמן שהוא בילה בכיסא הגלגלים. 

מאדם נמרץ ואקטיבי, דובר תשע שפות, שפעל להגשמת יעדיו באופן עצמאי, הוא הפך למי שאינו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, אפילו לא לדבר או לנשום. הוא היה כפות בתנוחה סטאטית לשארית חייו. אבל מלינה הורגל במאבקים. בצעירותו נאבק לגלות את יהדותו ועלה ארצה בגפו, כשכל משפחתו נשארה בשווייץ. מאז הפיגוע, שתפס אותו בדרכו לשיעור באולפן לעברית באוניברסיטה העברית בהר הצופים, הוא נאבק, כנגד כל הסיכויים, על כל נשימה.  

אמו, אווה לאופר, סיפרה ל-ynet בעבר כי "בהתחלה הוא רק רצה למות. הוא ידע בדיוק מה מצבו, מהרגע שאנחנו ידענו. הוא שכב בשווייץ ואמר: 'תעזרו לי לסדר לעצמי אפשרות למות, כי אני לא יכול לנשום לבד אפילו'. בזמן הזה באו לבקר אותו אנשים שהכירו אותו בישראל. הוא התחיל לשאול אותם אם הם יכולים לברר לו אם אנשים כמוהו יכולים לחיות בישראל. עלה במוחו הרעיון לחזור הביתה, וזו היתה נקודת המפנה. מאז הוא רצה לחיות. הוא אמר: 'אני רוצה להמשיך אפילו בנעליים אחרות'".