מגרש הגרוטאות

בחיי, הייתי משאיר את גמר "הדוגמניות" לסוחרי גרוטאות ולכונסי נכסים, אבל היי, הטלוויזיה הזו לא תצפה בעצמה! מישהו צריך לעשות את זה. בואו נגמור עם העבודה המלוכלכת.

כשהיא מרוקנת, קרה ומתקלפת כבריכה ציבורית באמצע פברואר, הגיעה "הדוגמניות" לתוכנית הגמר המרושלת שלה ללא כל תנופה. ארבע הפיינליסטיות – כולן הכלאה בין ערכת טיפוח של פנינה רוזנבלום לתאונת-שרשרת נתנייתית – לא

התמודדו ראש בראש, וההפקה לא ידעה לייצר שום מתח מלאכותי. מה נאמר; אם יש טראש ישראלי, "הדוגמניות" – בפרקיה הפותחים – אייתה אותו, שירטטה את גבולותיו בעיפרון איפור גס והורידה את הזבל לפחות פעמיים-שלוש בתוכנית. זה היה פאן גדול ועילג עד אמצע העונה, ועבודת-כפייה מיוזעת משם והלאה.

אני מודה; בחלק לא מבוטל מרגעי "הדוגמניות" צפיתי כשבטני משמיעה קולות שרק מכונאים של פיאט שומעים לפעמים: מין קירקוש הנובע מקילקול פנימי כה עמוק, עד שאין אפילו טעם לנסות לגלות את מקורותיו. מאידך, היו שופטי "הדוגמניות" כל מה שהצדי-ריקיות לא יידעו להתחיל להיות – הפריק-שואו העליז והשנון ביותר על מסך ישראלי כלשהו – ולו היתה "הדוגמניות" הפקה של קשת, כבר היינו מקבלים מרתון לילי של כל דיוני השופטים הבלתי ערוכים. דאם!

אבל בגמר הגדול, המשיכה "הדוגמניות" בפשיטת הרגל; מיחזור חומרים אינסופי, חוסר ניסיון הפקתי שניכר בהעדר דרמה או קרבות אמיתיים בין המתמודדות, קדחת אס-אמ-אסים מוחמצת לחלוטין – רוב הזמן לא יכולתם אפילו לדעת איזה מספר מייצג איזו מתמודדת – ותחושה ודאית שהזוכה לא תיקח איתה הביתה את תואר "הדוגמנית הבאה של ישראל" אלא, כמובן, את תואר הדוגמנית הקודמת של ישראל, מי שתיעלם מהנוף מהר יותר מכפי שמיקי בוגנים קם לקחת תוספת במזנון.

זה חבל; "הדוגמניות" התחילה בתחתית, ואז שקעה. גם טראש צריך לדעת לעשות, ו"הדוגמניות" אולי ביקשה מכם להאמין כי מדובר בייצוג היפר-ריאליסטי של עולם הזוהר, אלא שזה היפר שמעולם לא יצא לכם להיות בו או לקבל אליו תלושים. המקצוענות ההפקתית היתה ממנה והלאה.

וויקטוריה? ובכן, השופטים פסקו בעניינה שהיא "מתקשרת", כמו היתה חיית מחמד המסוגלת לבצע סלטות באוויר או לרחרח גרב ואז לרוץ לבעליו. היה לה שווה? ובכן, "מסע בעקבות שרה ג'סיקה פארקר", הפרס הראשון, תמיד הצליח לבלבל אותי: האומנם מחר בבוקר, בדרכה לג'ים, תבחין ג'סיקה פארקר כי בחורה רזה ומעט מבולבלת עוקבת אחריה, וכשתעצור ותשאל אותה לפשרה, תאמר זו: שמי ויקטוריה, זכיתי במסע בעקבותייך, אנא המשיכי בשיגרת יומך, אני אהיה רק עשרה צעדים מאחור?

"לונדון את קירשנבאום", ערוץ 10, 19:00

ינון מגל בעניינים. ממש בעניינים. למעשה, מתחיל להיות קשה להפריד בין מגל לעניינים. נוער הצמיגים והגבעות חוסם כביש ראשי? מגל שם, מיד, הרבה לפני כולם. ללונדון וקירשנבאום הוא מדווח, כשהוא מתקשה להסתיר איזו התלהבות, על "הצד של הבנות" ו"הצד של הבנים" (שני המסלולים נחסמו) ועל "לא היה כאן בדל שוטר" ו"לא ראיתי זינזנה". סבבה, אחינו. היו כוסיות? לא, כי עוד שניה תספר לנו בשידור, ובמילים אלה, גם על זה.

מגל, זה כבר ידוע, מגיע למקומות האלה לפני כולם משום שהוא מוזמן מראש. משום שנוער החסימות מזהה בו אחד משלנו. לא ברור עד כמה מגל אכן ערק לצד האפל, אבל המינימום שיכולים מעסיקיו לבקש ממנו הוא כי ינסה להימנע מפיזוזי שמחה בעודו מדווח על סתימת עורק תחבורה ראשי, ואם אפשר – שידבר עברית שידורית. את "בדל שוטר" שישאיר לי. תודה.

• אני טועה, או שכל פרשת הסוס הטרויאני הפכה, בשתי שניות, לאורגיה פרסומית כולל לוגואים ואינספור איזכורים לכל החברות המעורבות – פוגעות ונפגעות – ובוודאי לאושרם של כל היחצ"נים, כולל רני?