"דוגמניות" זה משמין

דמיינו פסיכיאטר שמאבחן הפרעות אכילה, ומודיע לפציינטית במלוא הרצינות שהטלוויזיה אחראית לבעיותיה. חישבו על שופט שדן למאסר בצינוק לא את האנס, אלא את מקלט הטלוויזיה שלו. נשמע דמיוני? לדעת הרשות השניה, שדולת הנשים ופוליטיקאים דמגוגים - זה סביר בהחלט. כל אלה משוכנעים מעל לצל צילו של ספק שהטלוויזיה המסחרית בכלל, ותוכנית הריאליטי על חיי הדוגמניות בפרט, שהגיעה לסיומה, גורמת לאנורקסיה, מעודדת אונס ואחראית לשלל מצוקות נשיות.

שיכורת ניצחון מהצלחתה לכופף את זכייני ערוץ 2 לטובת המכרז, כך ש"קחי אותי שרון" המשעשעת הוחלפה ב"קח אותי משה רבנו" - עשרת הדיברות המרדים, קראה הרשות השניה את ערוץ 10 החצוף לסדר, תוך שהיא מסבירה לזכיינים שאם לא ישנו את דרכם וימירו את "הדוגמניות" בסרטים דוקומנטריים על אנטישמיות במדבר סהרה, לא יאריכו ימים על המרקע.

מבלי להיכנס לדיון בהנאה שמספקת לצופים סדרת "הדוגמניות" (וזו לא עבירה פלילית להודות שנהנים), ומבלי להעמיק בשאלה הפילוסופית - יופי נשי מהו (מותר לחשוב שמטר ושמונים על חמישים קילו עם גבות מרוטות מושכים יותר ממטר וחצי על שמונים קילו עם שפם עבה), הביקורת - הטוענת ש"הדוגמניות", והטלוויזיה בכלל, מעודדת דיאטות רצחניות, מפני שהן מציגות נשים שדופות באור אטרקטיבי - מתעלמת מהעובדות. הסטטיסטיקה היבשה היא שיש קשר דווקא בין השמנה וצפיה בטלוויזיה, ולא בין רזון וצפיה בטלוויזיה. במלים אחרות, בטטות של כורסה נוטות להיות שמנות יותר - ולא רזות יותר - מהממוצע.

הקשר בין צפיה בטלוויזיה ואנורקסיה נבדק במחקרים רבים, ונמצא כי הדוגמניות, ערוץ האופנה, MTV ודומיהם אחראים, במקרה החמור ביותר, לכאחוז אחד של מקרי האנורקסיה. בשאר המקרים צריך לחפש את האשם במקומות אחרים - בגנים של ההורים, בחינוך, בבית-הספר ובתנועת הנוער. גם לטענה שהטלוויזיה מעודדת הטרדה מינית אין שחר. מחקרים מצאו כי הקשר בין צפיה בטלוויזיה להטרדה מינית ואונס נמוך אף יותר מהקשר האפסי שבין צפיה בטלוויזיה ואנורקסיה.

אז מה כן עושה הטלוויזיה הישראלית המסחרית לדמות האשה? יותר מכל כלי חברתי מרכזי אחר, היא נותנת ביטוי לנשים מכל הסוגים ומכל הגוונים. אילנה דיין מוצאת את מקומה על המסך לצידה של מורן אטיאס, שלי יחימוביץ' יושבת על יד מיכל זוארץ, אודטה בכפיפה אחת עם יונית לוי. קסמו של המדיום הוא הדמוקרטיות שבו: גבוה לצד נמוך, עשיר עם עני, יפה ליד מכוער, שמן לצד רזה. לכולם יש מקום. אם מסתכלים לרגע על המתמודדות ב"דוגמניות" - והפעם לא על צורתן החיצונית - רואים מיקרוקוסמוס אמיתי של חיינו: ילדה מאומצת מברזיל, בת למשפחה שכולה, בחורה מרמת אביב ועולה חדשה מפולניה. דרך הטלוויזיה, הן חודרות ללבנו ותופסות מקום מכובד בתרבות הישראלית העכשווית - הכל תוך שמירה על רוח בידורית משעשעת.

הרשות השניה, פוליטיקאים ואנשי חינוך מסירים מעצמם אחריות כאשר הם מאשימים את הטלוויזיה בכל הצרות. הם לא רק מגזימים; הם גם מעודדים טלוויזיה משעממת שתיקח מאיתנו את אחת ההנאות הבודדות שעדיין מוצעות חינם בערוצים המרכזיים בסיומו של יום עבודה - לפרוק מתחים, לשפר את מצב הרוח ולפנטז על חיים עתירי זוהר ויופי. לזה מצפה מרבית הציבור מטלוויזיה מסחרית, על פי מחקרים רבים. אבל את זה הוא לא יקבל בערוצי ה-Broadcast הנשלטים בידי מועצות של פוליטרוקים. מי שיש לו כסף - ירכוש מנוי לכבלים או ללוויין, ויקבל דוגמניות בשפע. מי שאין לו - יצטרך להסתפק בסרטים דוקומנטריים על מצב החסה בגוש קטיף, או על קיבוץ גלויות מבית מדרשה של מועצת הרשות השניה.

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל

עוד על התקשורת:

• רון בריימן: שתיקת הקרנפים
• אטילה שומפלבי: הלקאה עצמית