שתף קטע נבחר

בעקבות השוטר האבוד

קלוד זידי מחזיר למסך את גיבוריה של הקומדיה המצליחה "השוטר מגנב פטור" בחלק שלישי ואחרון לעת עתה. "כשמזדקנים", אומר הבמאי הצרפתי בן ה-71, "יש רצון להחיות מחדש את העבר ולחזור לרגעים היפים"

יותר מעשרים שנה חלפו מאז הופיעו לראשונה על מסך הקולנוע גיבוריו המפוקפקים של הסרט "השוטר מגנב פטור", רנה בוארון ופרנסואה לבוש. דרך עיניהם של השניים – השוטר הוותיק שסרח (פיליפ נוארה)

ופרח המשטרה שמאמין שביכולתו לשנות את העולם (תיירי לרמיט) – הציג הסרט בהומור רב את השחיתות במסדרונות המשטרה ואת הקשר שבין עולם הפשע לאוכפי החוק. "השוטר מגנב פטור" הפך לאחת ההצלחות הקולנועיות הגדולות של הקולנוע הצרפתי, נרכש לעיבוד אמריקני שבסופו של דבר נגנז וניפק סרט המשך שהצליח אף הוא. במאי הסרט, קלוד זידי, זכה להכרה בינלאומית ולשני פרסי סזאר. עם השנים הפך זידי לאחד מבמאי הקומדיות הגדולים של צרפת ושיתף פעולה עם שורה ארוכה של שחקנים מובילים כלואי דה פינס, ז'אן-פול בלמונדו, מיו-מיו, רקל וולש, ז'ראר דפרדייה ודניאל אוטוי.

 

בסוף השבוע נחת הבמאי בארץ כאורח של פסטיבל הסרטים הצרפתי, שהקרין בבכורה ישראלית את הסרט "השוטר מגנב פטור 3" (ראו קטע וידאו), המסכם לעת עתה את הסדרה. "רציתי לפגוש מחדש את הדמויות ואת השחקנים ולחזור ולצלם בפריז", מספר זידי, "אולי כשמזדקנים יש רצון להחיות מחדש את העבר ולחזור לרגעים יפים ולהתנסויות שהיו נעימות. צילומי הסרט הראשון היו חוויה יוצאת מן הרגיל וההצלחה היתה עצומה, עם 7 מיליון צופים בצרפת ו-25 מיליון צופים באירופה".

 

הסרט הראשון בסדרה יקר לך במיוחד.

 

"אין לי ספק שהסרט הראשון הוא הטוב מבין השלושה. יש בו משהו שקשה לי להסביר אותו. הסיפור מוצג ככרוניקה, הוא פשוט בבסיס ואין שם התרחשות גדולה או הרפתקאות, הוא מתמקד במערכת היחסים בין השוטר הזקן לשוטר הצעיר כשהזקן מסמל את הרע ואת המושחת והצעיר מסמל את הישר והטהור, אם אפשר לומר כך. התסריט המקורי לסרט הראשון היה הרבה יותר קומי, אבל כשהחלטנו ללהק את פיליפ נוארה, היה ברור שנצטרף לעבד את הדמות מחדש ולקחת לכיוונים אחרים, עמוקים ועשירים יותר"

 

איך נעשה הליהוק?

 

"זה תלוי בסרט כמובן, אני לא בהכרח מחפש סטארים. לדוגמא בסרט 'הלא מוכשרים' ('Les Sous-doues') שצילמתי בשנת 1980, עבדתי עם צוות שחקנים צעיר ובהם דניאל אוטוי, שהפך מאוחר יותר לכוכב. ליהקתי אותו לסרט כיוון שראיתי אותו בתיאטרון והוא היה נפלא. כוכב או לא כוכב, שחקן צריך להיות טוב".

 

אולי בשל השנים שעברו, גילם של הדמויות והנוסטלגיה שהם מעוררים בקהל, הסרט השלישי מרוכך יותר ונוגע ללב, על גבול הסנטימנטלי.

 

"אולי זה אני, כלומר, אולי משהו בי נרגע. בכל זאת עברו שנים מהעבודה על הסרט הראשון, אני בן 71 וזה מקום שונה מאוד מהמקום שבו הייתי כשצילמנו את הסרט הראשון. יש תקופות שונות בחייו של אדם – יש כאלה שבהן אתה מלא חיות ויש תקופות רגועות יותר. יכול להיות שזה שייך לזה. אני לא חושב שצריך להילחם בזה. צריך לעשות מה שאתה רוצה ויכול לעשות עם האנרגיה שיש לך".

 

הסרט הצליח בצרפת?

 

"היו כמיליון צופים בבתי הקולנוע בצרפת שזה לא רע, אבל חשבנו שיהיו יותר. זה קשור גם לתזמון יציאת הסרט והעבודה מול יחסי הציבור, שנאלצו להתמודד עם שלושה סרטים של נוארה ושל לרמיט שיצאו קודם לכן, מה שהגביל את הראיונות איתם בתקשורת. זה היה חסר וזה הורגש בקופות. אני חייב לומר שהתאכזבתי, ציפיתי לפחות למספר כפול של צופים".

 

למרות שיש מאחוריך רשימה נאה של שוברי קופות כמו "Ripoux", "אסטריקס ואובליסק" והרבה אחרים, ההצלחה עדיין מטריד אותך?

 

"מי שיגיד לך שזה לא מטריד אותו - משקר. זה חלק בלתי נפרד מהעשייה, מכיוון שאני לא עושה סרטים לעצמי, אני רוצה שאנשים יראו את מה שאני עושה. כן, המספרים בהחלט חשובים. זה עולם תחרותי וגם ברמה הפשטנית ביותר כשאתה הולך לגייס כסף לסרט הבא, המספרים קובעים. אני חייב לומר שהסרטים שלי לא נחשבו לשוברי קופות ברגע שהם יצאו, זה לקח זמן ובסופו של דבר הקהל הביא עוד קהל והפך אותם להצלחה גדולה. זו בעיני תופעה נפלאה. יש סרטים שחייבים מבחינה כלכלית להצליח בגלל שעלות ההפקה שלהם יקרה מאוד כמו 'אסטריקס ואובליסק', שעלה 45 מיליון דולר והביא 9 מיליון צופים בצרפת ו-25 מיליון ברחבי אירופה. אנחנו נמצאים היום במצב שבו יש לנו מחויבות מול המשקיעים בסרט מתוך מחשבה, כמובן, על הסרט הבא".

 

אתה נמצא בארץ כאורח של פסטיבל הסרטים הצרפתי בסינמטקים יחד את הבמאי ברטרנד טברנייה. שניכם יוצרים צרפתיים מובילים, כל אחד בתחומו, שמביאים למסך קצוות שונים לגמרי של תפישות קולנועיות.

 

"אנחנו בהחלט מאוד שונים. טברנייה עוסק בקולנוע שמגויס לרעיונות פוליטיים או חברתיים, הסרטים שלי נוגעים בנושאים חברתיים, אבל מוצגים באופן שונה לגמרי. זה לא שזה לא מעניין אותי, זה לא הסגנון שלי. אפשר לבדר ולהעביר תוך כדי מסרים יותר עמוקים. 'Ripoux' למשל עוסק באופן קומי בשחיתות בתוך המשטרה, בקומבינות שנסגרות. זה נושא שלא טופל לפני כן בשום רמה שהיא בקולנוע בצרפת. אנשים לא דיברו על זה שהשחיתות קיימת במשטרה או במוקדי כוח אחרים, כך שבמידה מסוימת הסרט הציף את הנושא. אני מטפל בנושאים מתוך החיים דרך הקומדיה, אני לא פה בכדי לשנות את העולם וגם לא בכדי לשפוט את הדמויות שלי לטובה או לרעה".

 

אין יותר צרפתי מ"Ripoux" – ההומור, הדמויות, פריז – ובכל זאת הצלחת לשבור את מחסום התרבויות השונות והסרט נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הצרפתי בחו"ל. גם סרטים אחרים שלך כמו "La Totale" נמכרו לארה"ב.

 

"שחיתות קיימת לא רק בצרפת, זו תופעה כלל עולמית, ואני משער שאנשים - אם זה ברוסיה, בארה"ב, בישראל או בקובה - נפגשו בה. אתה יכול להזדהות עם דברים שאתה מכיר מהחיים שלך. את 'La Totale' רכשו להפקה בארה"ב וג'יימס קמרון ביים את הגרסה האמריקנית – 'שקרים אמיתיים' עם ארנולד שוורצנגר וג'יימי לי קרטיס. זו היתה הפקת ענק בעלות של מאה מיליון דולר שמאוד הצליחה ברמה הבינלאומית. את הסרט שלי, קומדית-ריגול בכיכובם של תיירי לרמיט, מיו-מיו ואדי מיטשל, עשיתי בעלות של 6 מיליון דולר. מעולם לא ראיתי את קמרון או את שוורצנגר, כל העסק עבר דרך עורכי דין ורואי חשבון".

 

עבדת עם פיגורות ענק. יש פער בין הדימוי לאנשים עצמם?

 

"דה פינס היה אדון מאוד ביישן, מאוד מנומס ומאוד דיסקרטי. הוא היה פרפקציוניסט, שחקן שלא מפחד מעבודה קשה. הוא היה שונה מאוד מהדמויות שהוא שיחק. הרבה מאוד שחקנים בחיי היומיום ביישנים, הרבה בחרו במשחק בכדי להתגבר על הביישנות ולעזור להם להתבטא. את ז'וזיאן בלסקו ליהקתי לסרט 'Animal' עם בלמונדו, והיו לה שני ימי צילומים וזו היתה חוויה, מכיוון שהיא מסוג השחקנים ששחקנים אוהבים לעבוד איתה. היא מגיבה לשחקן שמולה כמו במשחק טניס. זו אישה יוצאת דופן שהיא גם כותבת, גם משחקת וגם מביימת, היא נפלאה. את דניאל אוטויי גיליתי בתיאטרון, וגם הוא, כמו דפרדייה למשל, מסוג השחקנים שממלאים את הטקסט חיים. דפרדייה אומר בוקר טוב ויש בזה כל כך הרבה מעבר לבוקר טוב בנאלי, יש בזה ניואנסים. שחקנים בסדר גודל שכזה הם כמו מכוניות מרוץ, כל מה שצריך זה ללחוץ בעדינות על דוושת הגז והם עפים למרחק מקסימאלי ותוך כדי מייצרים קסם".

 

לקולנוע הצרפתי יש מקום של כבוד בעולם, ובכל זאת אנחנו מדברים על תעשייה שמתקיימת עדיין בתקציבים רחוקים מאוד מאלה של תעשיית הקולנוע האמריקנית. זה מעורר קנאה?

 

"הקולנוע האמריקני אינו הקולנוע שלי. זה נכון שהאופן שבו הקולנוע האמריקני כבש את העולם הוא בהחלט מרשים. בשלושים השנים האחרונות הקולנוע האמריקני הוא זה שקובע את הטון, והוא זה שרשם את ההצלחות הקולנועיות הגדולות ביותר. במדינות אירופה, הקולנוע האמריקני מהווה 80% מכלל הסרטים שמוצגים בבתי הקולנוע, וזה עצום. הם כבשו את העולם לא רק בקולנוע אלא גם במוזיקה, בספרות ובאופנה. זה כיבוש גלובלי שהפך למיתולוגיה".

 

האם קשה היום לקלוד זידי לעשות סרט בצרפת?

 

"זה לא פשוט. אני צריך

לגייס כסף כמו כל אחד אחר. אני חושב ששם הבמאי כבר לא משחק תפקיד כזה גדול כמו בעבר, היו הרבה הצלחות בצרפת של במאים בתחילת דרכם, כמו 'כשהנערים שרים' של כריסטוף בראטייה, ואני סבור שהמחשבה כיום היא שהסרט לא בהכרח יצליח יותר אם הוא נוצר על ידי במאי מוכר".

 

מה הפרוייקט הבא שלך?

 

"אני כעת בשלבי כתיבה של סרט חדש שמתרחש בעיר ממוצעת בפרובנס. זה סרט על חברי ילדות שנפגשים 15 שנים אחרי שסיימו את בית-הספר ומדגיש את השינויים שעברו במשך השנים, את ההצלחות והכישלונות. הם מנסים לשחזר את מה שהם איבדו בדרך מילדות לבגרות ולמצוא מחדש את התחושות מן העבר".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מרב יודילוביץ'
זידי. בישראל
צילום: מרב יודילוביץ'
פיליפ נוארה. אחרי 20 שנה
לאתר ההטבות
מומלצים