קינג קונג נכנס לקצב

רוחות רעות מנשבות מאז ספטמבר 2001 במרתפיו האפלים של המערב. כוחות רשע מבחוץ ומבפנים נערכים במחשכים למלחמות הבאות על דת, נפט, שליטה ועוצמה כלכלית. אבל בתעשיית הפופ המערבית עסקים כרגיל. שם ממשיכים לשרת את מנגנוני ההכחשה וההדחקה של הקהל, מגויסים בשאננות לניהול ענייני הצרכנים. הבנים והבנות מתאהבים ומתאהבות, ובעיקר קונים שלל מוצרים לא נחוצים וקצרי מועד, לשביעות רצונם של התאגידים הגדולים.

ובכל זאת קומץ אמנים, משני צידי האוקיינוס האטלנטי, מתעקשים לכוון את פנסיהם דווקא אל אותם זרמי רשע תת קרקעיים. בפופ הבריטי, דיימון אלברן הוא העיקש מכולם. הוא דיבר ושר פוליטיקה בלהקת האם שלו, בלר, וכמפגין מהשורה בימי המלחמה בעיראק, וכעת הוא רותם לעגלתו הפוליטית גם את הרכב האנימציה שלו. הגורילאז מתפקדים באלבומם השני כחבורת סטלנים שנונים, שנקלעו למימיה העכורים של צנרת הביוב שמנקזת את אסלותיהם של פוליטיקאים, אנשי צבא ודת ואילי הון. נדיר לשמוע בפופ כזאת מחאה מלאת חן, כזאת אמירה קודרת ופסימית, אבל גם משעשעת. איזה פרויקט מוצלח, מגניב ועצוב.

הגורילאז מודל 2005 הם לכאורה ארבעה, ולמעשה אלה רק אלברן והמאייר הנהדר ג'יימי האוולט, מוקפים בהמון חברים ושכירי חרב מזדמנים. להפקה המוזיקלית אחראי דיינג'רמאוס, שעשה בשנה שעברה באינטרנט את 'האלבום האפור', שהכליא בין הלבן של הביטלס והשחור של ג'יי.זי. דיינג'רמאוס נתן לאלברן שירות מצוין, אבל האלבום מושפע לא פחות מקשת הצבעים שהביאו אורחיו, מדה לה סול ורוטס מנובה דרך שון ריידר ודניס הופר ואחרים, שמסייעים לאלברן לייצר בהצלחה את הניגודים בין רוח השטות העצלה שבמוזיקה למסרים הפוליטיים שמוגשים ישירות בכותרות כמו Guns With Kids, Souls Living Last ובשם האלבום כולו, Days Demon.

על אף תכניו ולמרות שהוא מלא רצועות טובות אך לא מזהירות, האלבום אכן מקיים את הציווי בשם הלהיט הראשון מתוכו, Good Feel Inc וזה למרות שאפילו האיורים המצורפים מציעים הפעם רק חזון אפוקליפטי ואובדני של אנושות שיורה בעצמה, מיטמטמת ונחנקת עד מוות. אין כאן להיט גדול כמו 'קלינט איסטווד' מהאלבום הקודם של הקופים, שהיה השיר הכי מצליח של אלברן באמריקה, אבל ספק אם ביקש לייצר כאן להיט דומה.

כשראיינתי אותו לפני שנתיים, אחרי שהאלבום האחרון של בלר יצא לחנויות ובוש ובלייר יצאו לכבוש את עיראק, הוא סיפר על הפער בין סלידתו מהשלטון בארה"ב לבין אהדתו לאזרחיה. Days Demon כולו מקונן על ימי הביניים החדשים של קדנציית בוש השנייה ובלייר השלישית. אבל אהבת האדם, החום וההומור שאין לטעות בהם, יחד עם אריזת האנימציה הכל כך ממזרית, הופכים אותו לאלבום שאולי לא ייזכר כציון דרך מוזיקלי, אבל מהווה הישג מרשים בתולדות הפוליטיקה של הפופ, שמעולם לא רקדה בשמחה כזו כשרגלה האחת כבר בקבר.