להילחם עבור הילד שבך
מה הקשר בין שחקני ליברפול לאלו של מ.ס. אשדוד? בכולם יש ילד קטן שרוצה להילחם, לכבוש ולנצח. בין מדובר בגמר ליגת האלופות, או במשחק סיום עונה בליגת העל. מכתב גלוי לשחקני הקבוצה שיכולה להכריע את גורל היורדות בשבת
הבוקר התעוררנו כולנו לבוקר שאחרי גמר ליגת-האלופות באיסטנבול, אירוע שיש לו קשר ישיר למשחק שלכם בשבת מול בני סכנין. אתם שואלים מה לגמר היוקרתי ביותר בעולם הכדורגל, ולקרבות התחתית של הביצה המקומית? אתם רשאים בהחלט לשאול, ואנחנו מוכנים להסביר.
אבל לפני זה, גילוי נאות קטן: אנחנו אוהדי הפועל חיפה, מה שהופך אותנו בהכרח לבעלי-עניין במשחק שלכם בשבת. גם אם ננסה בכל-כוחנו, אין לראות בנו עיתונאים הגונים ואובייקטיבים בכל הנוגע לקבוצה אותה אנחנו אוהדים. וכן, קיים חשש שלא היינו פונים אליכם כלל, אלמלא היה גורלה של קבוצתנו האהובה תלוי במשחקכם בשבת. יחד עם זאת, אין בכך משום לפגוע, כך אנחנו מקווים, באמיתות הדברים.
אוהדי הפועל חיפה. מחזיקים אצבעות לאשדוד (צילום: רוני שיצר)
עכשיו, בואו ונחזור רגע לאיסנטבול: יש הרי יותר מיסוד סביר להניח, שכל אוהד כדורגל שצפה בשידור המשחק, לא ישכח את הערב הזה שנים רבות. ממש כפי שאנו זוכרים משחקים גדולים אחרים, כמו הגמר האדיר בו הפכה מנצ'סטר יונייטד את גביע האלופות על ראשם של גרמנים המומים בזמן פציעות. או אם תרצו משהו קצת יותר מקומי וקרוב לליבנו, היום בו הניפה הפועל רמת-גן הקטנה את גביע המדינה.
חשבתם פעם למה משחקים כמו השלושה שהזכרנו עד עכשיו, חדרו לכם, ולנו, ולכל אוהד כדורגל, עמוק -עמוק לנשמה? כי המשחקים האלה מחזירים אותנו, את כולנו, לרגע קסום אחד, לאותה פעם ראשונה בה בעטנו בכדור, ובאמת האמנו שאנחנו יכולים להיות גדולים כמו פלה, מראדונה, רביבו. ימים בהם היינו משוכנעים שאין שום בעיה לחסל בארבע-חמש התקפות טובות בשכונה, יתרון של כמה שערים.
כי הנה, מול העיניים שלנו כולנו, זה קרה. אז מה אם גרמנים איומים עם הגנת-ברזל בלתי חדירה, מובילים 0:1 כשנותרו רק שלוש דקות של תוספת-זמן? אז מה אם אנחנו קבוצה קטנה מעיר לוויין, עם קומץ אוהדים מזערי ושחקנים שאף אחד לא שמע עליהם עד מוסף העיתון המיוחד בבוקר הגמר? אז מה אם אנחנו קבוצה בינונית לגמרי מליברפול, שמפגרת במחצית 3:0 מול ההגנה הכי טובה באירופה? מה יכול להיות? נבקיע שלושה שערים, נלך לפנדלים ונביא גביע לאוהדים הנהדרים שלנו.
ליברפול חוגגת אליפות באיסטנבול (איי.פי)
והנה הגענו לקשר ההדוק בין המשחק שלכם מול בני-סכנין, לגמר ליגת האלופות שלשום: היכולת לחזור לרגע אחד קטן, לרגש הכי טהור של המשחק, ולהחליט ש"עולים בשביל לנצח". בדיוק כמו שליברפול עלתה על הדשא אחרי 45 הדקות הכי נוראיות בקריירה של חלקם, למחצית שכולה חלום בלתי נתפס. כמו שמנצ'סטר יונייטד המשיכה לשחק גם כשנדמה היה ששער היא לא תשיג אפילו יתהפך העולם. אתם ואנחנו יודעים למה הם עשו את זה. כי הם שחקני כדורגל עם כבוד ואמונה ביכולת שלהם לעשות דברים, לשנות את הצפוי מראש. לתת כבוד לאוהדים, בדיוק כמו שהם מכבדים את עצמם.
רוצים דוגמה הפוכה ליונייטד וליברפול ורמת גן?
לפני שבועיים שיחקה באותו מגרש בעילוט אלופת מדינה גאה, שדרסה במהלך העונה את כל הליגה בפער נקודות דימיוני. קבוצה שמחשיבה את עצמה למועדון אירופי ראשון בישראל. קבוצה עם תקציב שיכול להחזיק כמה וכמה קבוצות אחרות בליגת העל, עם עודף. ראיתם את "האירופים" ניר דוידוביץ' ואריק בנאדו סופגים שער מכריע ומגיבים בחיוך? ראיתם נשיא "אירופי" בשם יעקב שחר – האיש הכועס על כל דאבל-פס לא מוצלח - מחבק את מאזן גנאים אחרי הפסד משפיל? ראיתם, וגם אתם, כמונו וכמו כל המדינה, יודעים כמה ספורט יש בחיבוק האמיץ ובתוצאה המדהימה.
זה המקום להבהיר. אנחנו לא דורשים מכם נצחון בכל מחיר. ממש לא. ובאותה מידה, אנחנו מצפים שמכבי תל אביב תשמור על רוח-ספורטיבית דומה, צמד-מלים שכמעט אבד עליו הכלח בישראל. שתשמור על כבוד הכדורגל, ותעשה לנו חיים קשים כמו שצריך. ואם באמת סכנין, במשחק טוב, תנצח אתכם למרות שנתתם מאה אחוזי מאמץ על המגרש, נהיה הראשונים לברך את מאזן גנאים - עם כל הכאב. אם מכבי תל אביב תביא תצוגת כדורגל כמו שהיא מסוגלת ותנצח אותנו בבלומפילד, נמחה דמעה ונמחא כפיים.
מאור פרץ ודוד רביבו. בונים עליכם...לפחות שתתנו הכל (ראובן שוורץ)
אבל קודם כל לפני הכל, אנחנו מצפים שתזכרו כי למרות הבדלי השכר, והחשיפה, והמיקום הגיאוגרפי, אתם חולקים את אותו מקצוע עם שחקני מילאן וליברפול, שריגשו מאות-מיליוני צופים ברחבי העולם. שתזכרו כי כשאתם התחלתם לשחק כדורגל, פעם, כשהייתם קטנים, באמת האמנתם שהכל יכול להיות. כמו בחיים, אתם יודעים. שתזכרו מצוין כמה כבוד אתם יכולים להביא, אם תוכיחו שהספורט הזה גדול יותר מעסקנים קטנים, שלשחקנים שבועטים בכדור עונה שלמה, מגיע לרדת לפגרה עם תחושה של "שיחקנו אותה". ואנחנו באמת לא צריכים להסביר כמה כבוד תקבלו אם תשחקו כמו גברים. ולא, אל תקחו ממכבי חיפה דוגמה.
אז בבקשה. עלו בשבת למגרש, ושחקו עם כל הלב והנשמה. תנו מה שאתם יודעים לתת, עד הסוף, עד סוף זמן הפציעות. לא בשבילנו, אוהדי הפועל חיפה שאינם טובים מאוהדי סכנין בשום אופן, אלא בשביל האיש הכי יקר לכם בעולם: אותו ילד שנמצא בתוך כל אחד ואחד מכם – אותו אחד שחלם פעם להיות שחקן כדורגל ורוצה להמשיך ולחלום. ולא להתבייש בבוקר כשהוא מביט במראה, ורואה ילד שגדל ובחר לא להתאמץ במשחק גורלי. בהצלחה.
לפנייה לכתב/ת 
