Togue: ההנאה שבאיטיות

האורות כבים והקהל צולל אל תוך החשיכה. על פלטפורמה מוגבהת מתחילה להקת הרוק Spina לנסר בגיטרה והבסים מהדהדים בסאונד עמום. הם נראים-לא-נראים מאחורי מסך שהופך אותם לצלליות. רעש צורם מזעזע את האוזן, מכה ומסתיים באחת, כך נפתחת יצירתה של הכוריאוגרפית, קרלוטה איקדה, "Togue", שמפגישה בין מחול הבוטו לבין מוזיקה אלקטרו תעשייתית.

שם היצירה, בתרגום חופשי לעברית קוץ, מסמן אולי את אי הנחת שגורם מפגש, לכאורה בלתי טבעי, בין קצוות קונטרסטיים. "Togue" היא עבודה ביזארית ומהממת שלא משאירה את הצופה אדיש. היא יכולה לעצבן, בין היתר בשל הדציבלים המטורפים של המוזיקה ומצד שני, לבלוע את המתבונן בתנועה האיטית והמכשפת של בנות להקת Ariadone ואיקדה עצמה, המופיעה לפרקים כמו חיזיון בעבודה.

החושך, מפנה מקום לצלליות של גופים על הבמה והרעש הקקופוני, לשירת מקהלת ילדים ביפנית. חמש נשים בכיסוי ראש אדום, פנים מולבנות וחלוקים מסורתיים, נגלות. בתנועה רצופה, איטית ואחידה הן שואבות אליהן את מירב תשומת הלב. כשלמרחב התנועה שלהן חודרים גיטריסט וזמר, הן מאוימות – הגופות מתקשים, העיניים כרויות, הקבוצה מתאספת. הן משלחות אברים בהתגרות, משהו דמוני-חייתי משתלט על הגוף כמו דיבוק והחלוקים נושרים חושפים ערום נשי צבוע בלבן. הן הופכות לחיות, זוחלות על ארבע, מדמות זיווגים, מלחמות על טריטוריה ובסופו של דבר סוחבות אל מחוץ לבמה בפיהן את החלוקים. התפרצות היצר, כמו לבה מבעבעת, מובילה לקליימקס שנקטע עם צאתן ומחזיר את הצופה אל החושך והשקט שנספג בסאונד של מים זורמים. 

זו הפעם הראשונה בה נגלית איקדה במופע. בין הגיטריסט לזמר היא רוקדת, כבר לא ילדה ובכל זאת, לתנועה שלה אין גיל ונראה שהיא מתענגת על כל עיקול אגן, על כל פרישת זרועות. ב"Togue", כמו במשגל נסוג, מבקשת איקדה למשוך את רגע השיא המשחרר ומשאירה את הצופה כל הזמן על הקצה, דרוך. מהרעש ומהשקט היא מייצרת אסתטיקה ואת העירום היא מציעה אירוטי ובו זמנית א-מיני. דיסטורשן, זה שם המשחק ואת המשחק הזה לא כל אחד ירצה לשחק. "Togue" היא יצירה אינטנסיבית ומרתקת שמיועדת למיטיבי לכת ומהדהדת, תרתי משמע, גם לאחר שנסתיימה.