"פלדה": אנטומיה של רוצחת

"פלדה" היא דרמה דחוסה ומעיקה, שכתבה המחזאית הסקוטית רונה מונרו, שמתמחה בכתיבה על בעיות של נשים.

במחזה הזה היא עוסקת ביחסים המורכבים שבין אישה שנידונה למאסר עולם על רצח בעלה, לבין בתה, אותה לא פגשה חמש עשרה שנה. מערכת היחסים הזו מתוארת בסדרת תמונות ריאליסטיות מדויקות, הנעות בין ניכור וחשד לקירבה עצומה, ומתרחשות כולן בין כותלי הכלא. ברקע נמצאים שני הסוהרים, המפקחים גם על הרגעים האינטימיים ביותר בין האמא לבת, וגם מנהלים מערכות יחסים משלהם עם שתיהן.

מאחורי כל היחסים הללו מסתתרת השאלה הגדולה: מדוע ביצעה פיי, הרוצחת, את המעשה שעשתה? מה הופך בן-אדם רגיל כמוה לרוצחת? זהו מחזה פסיכולוגי מעניין וחסר סנטימנטליות, הדורש ביצוע עדין, נקי ומלא ניואנסים. הבמאי, מיכה לבינסון, מצליח להוציא ביצועים משכנעים מרוב הצוות על הבמה האפורה, המנוכרת והמרתיעה, שעיצבו דרור הרנזון ואורנה סמורגונסקי והתאורן יחיאל אורגל.

מיכל אטלס-קצירי ואברהם סלקטר משכנעים כשני הסוהרים השחוקים, ונעמי פרומוביץ' יוצרת דמות אמינה ומעוררת הזדהות בתור הבת, ג'וזי. אך הבעיה המרכזית היא הביצוע של יונה אליאן-קשת בתפקיד הראשי. היא לוחצת יותר מדי בניסיון לבנות את חזות האסירה הקשוחה, ויוצרת סגנון דיבור מלאכותי ואגרסיבי מדי, שאין בו מספיק ניואנסים.

אחרי ההפסקה, כשהדמות שלה מעט מתרככת, הופעתה יותר משכנעת, אבל משחקה נותר עדיין מוחצן מדי ולא מעביר את עומק החוויה של הדמות הסוערת, שאיבדה את עולמה ברגע. התוצאה היא הצגה, שעל אף הנושא המסקרן והחומרים האנושיים המדממים, אינה מצליחה לגעת באמת.