שש דקות בגן עדן

פרולוג: 00:40. סטיבן ג'רארד מניף את הגביע והדמעות זולגות מעצמן בלי שליטה. לפני קצת יותר משעתיים במהלך ההפסקה, חשבתי להעביר ערוץ. מה רע, עוד פרק של "שירה בשידור" מהעונה השלישית בערוץ הראשון עדיף על הטרגדיה שסיפקה לי אהובתי מאנפילד במחצית הראשונה.

• לתגובות באנגליה לחצו כאן
  

• לתגובות באיטליה לחצו כאן
  

• לתיאור המשחק לחצו כאן
  

תכנית המשחק של יוני רועה קסמה לי יותר מהטקטיקה של בניטז. אבל משהו בתוך הלב אמר להישאר. אם כבר לגמור את העונה החלומית הזו בהפסד, אז לגמור את זה יפה ולתת את הכבוד למילאן. אז הגיעו אותן שש דקות בגן עדן, שתיקנו והשלימו את מה שהיה כתוב כבר מהגול של סטיבן ג'רארד מול אולימפיאקוס בשלב הבתים: הגביע, אחרי 21 שנה, חוזר הביתה. לכבוד אותן 6 דקות שלא נשכח לעולם בחרתי לכתוב 6 אנקדוטות שיתארו את האושר הזה.

הקפטן סטיבן ג'רארד והמאמן רפאל בניטז - אלופי אירופה (צילום: AP)

יז'י דודק. עבודת שורשים גילתה כי הוא בן דודו הפולני של לירן שטראובר. אינסטינקטים של חתול לצד רגעים מרגיזים של חוסר ריכוז, כאלה שנתנו למנצ'סטר יונייטד שני נצחונות באנפילד בשנים האחרונות, ואשר הכתירו אותו כיורש של דייויד ג'יימס. בדקה ה-118 כבר חשבתי להעניק לו את תואר יקיר העיר ליברפול עם ההצלה הלא-הגיונית מול שבצ'נקו. בפנדלים כבר הרמתי טלפון לנשיא "קלאב מד" העולמי. אחרי הריקודים, נענועי הידיים והעכוז מול שחקני מילאן הוא יכול לפרוש בשקט ולקבל תפקיד בצוות ההווי והבידור בקורפו. יז'י, כל השטויות והטעויות נשכחו ונסלחו.

ז'ראר הוייה: במשך 45 דקות ריחפה רוחו של המנג'ר הצרפתי המעצבן בשמי אצטדיון אתא-טורק. שוב אותו פחד ומשחק הגנתי נטול השראה, שוב הטעויות במשחק ההגנה שאפשרו למילאן להבקיע מכל מצב שהיא קיבלה, והמחשבות שרצות בראש על התירוצים שלאחר המשחק (במבטא צרפתי כמובן): אין מה לעשות, אנחנו בונים קבוצה לעונה הבאה. במחצית השנייה יצא הדיבוק הצרפתי מהשחקנים, והוייה התאייד כלא היה. ז'ראר, מקווה שלא קיבלת התקף לב נוסף במהלך המשחק. תמשיך בעבודה הטובה בתור פרשן.

ג'יימי קראגר: טעות אחת שלו במחצית הראשונה אפשרה לקרספו להבקיע את השלישי של מילאן. באותם רגעים הוא הזכיר את ג'יימי של פעם, שמחליק ברגע הלא נכון. ואז במחצית השנייה קיבלנו משחק הירואי. שלוש הצלות שלו מנעו שערים בטוחים, ואפילו מתיחת שריר לא מנעה ממנו לרוץ, לקפוץ, לתפוס ולחסום את חלוצי מילאן. ג'יימי, אבי כהן גאה בך.

סטיבן ג'רארד: שבע שנים הוא מתרוצץ ומחזיק את ליברפול על הגב והברכיים השבריריות שלו. השחקן שאכל מרורים לרוב כבר שבע מהבטחות של המנהלים לחזק את הקבוצה וללכת עד הסוף. בקיץ היה קרוב יותר מתמיד לכיסו של רומן אברמוביץ', אך בסופו של דבר נשאר, היה זה שנתן את האות לקאמבק עם שער שכולו נחישות ורצון, ודחף את חבריו להמשיך וללחוץ על הדוושה, והאמין באמת שאפשר לחזור. סטיבן, מייקל אואן ראה את המשחק במדריד ואכל את הלב, איך הוא לא היה באיסטנבול כדי להניף את הגביע יחד איתך.

אוהדי ליברפול: תופעה מדעית שעדיין לא ניתן לה הסבר. עידוד במשך 120 דקות ושירת "לעולם לא תצעדי לבד" גם במחצית הראשונה, בה כל שחקן בליברפול נראה כמו האדם הכי בודד בפלנטה. אין עוד אוהדים כאלה בשום מקום בעולם. אוהדי ליברפול, הרוגי אסון הילסבורו יכולים סוף-סוף לשבת בנחת בשמיים ולחייך אליכם חיוך ענק.

אוהדי מנצ'סטר יונייטד: שש שנים חיכיתי לרגע הזה. אותו ערב ארור בקמפ נואו, שבו טדי שרינגהאם וחבריו שדדו את הגביע מבאיירן מינכן. שידורים חוזרים בלופ בערוץ הספורט, אזכורים בלתי פוסקים של אותן דקות שחורות בכל משחק שמגיע לסיום דרמטי. בכל פעם דרכו על היבלת מחדש ופיזרו הרבה מלח על הפצע. לאותם אוהדים של קבוצה שחצנית ומנג'ר בלתי נסבל אני יכול להגיד היום בשמחה: גם אנחנו, במידה מסוימת, גנבנו גביע, אבל לפחות עשינו את זה בסטייל.

אפילוג: אז מה עושים עכשיו? נותרנו עם סדרת גמר הפלייאוף בכדורסל צלחות, האנטיקליימקס האולטימטיבי לרגע הספורטיבי הגדול ביותר של השנים האחרונות. יש גם משחק של הנבחרת באירלנד שיעבור מהר מאוד, ואז קדימה, עם הפנים לאינטרטוטו. נתראה שוב בעונה הבאה באותו המקום ובאותה השעה, ועם אותה תקווה בלב: שתגיע אותה סינדרלה נטולת גינונים וכוכבים, ותוכיח לאנשים כמו אברמוביץ', מוריניו, ברלוסקוני ואנצ'לוטי, שאין שום תחליף כספי ללב ונשמה.