חצי ביקור, חצי הצלחה

את מטרת ביקורו השבוע בארצות-הברית הגדיר שרון כהידוק הקשר עם יהדות אמריקה, כמו גם עדכונה וגיוס תמיכתה בהתנתקות. זאת לאחר כשלוש שנים בהן לא הקדיש במסעותיו לוושינגטון וניו-יורק תשומת לב רבה מדי למנהיגי הקהילה. ראש הממשלה מאמין במרכזיותה ועוצמתה הפוליטית של יהדות ארצות-הברית. אך די היה לו לעיין בסקרי דעת הקהל, לפיהם התפלגות העמדות בקרב הציבור הזה זהה כמעט לחלוטין לזו של הציבור הישראלי: קרוב ל-60 עד 65 אחוזי תמיכה במהלך, עוד כ-15 עד 20 אחוזי תמיכה "על תנאי", עם ספקות ביחס להיתכנות המהלך ותועלתו, וכ-20 אחוזי התנגדות.

מה הייתה, אם כן, מטרתו המדינית של שרון בביקור, בהתחשב בעובדה שבחר להימנע מפגישות כלשהן עם ראשי הממשל? על פי רוב, ראש ממשלה מבקר בכינוס בשנתי של איפא"ק (תמיד בחודש מאי) בצמוד לפגישות בבית-הלבן ובמחלקת המדינה, ולא קובע פגישה עם הנשיא בחוותו חודש וחצי קודם לכן. הפעם, המטרה הייתה להבהיר לממשל את נחישותו ורצינותו. הימנעות מפגישות עם מקבלי ההחלטות בוושינגטון נועדה לחסוך שאלות מביכות, עליהן לשרון אין כרגע תשובות - בשל היעדר תפישה אסטרטגית או שיקולים קואליציוניים.

לאמיתו של דבר, כאשר ישוו בממשל את נאום מזכירת המדינה רייס בוועידת השדולה היהודית לנאומו של ראש הממשלה, יגלו (שוב) שפרשנותו של שרון לאיגרת הנשיא מ-2004 - "יש לקחת בחשבון שינויים דמוגרפיים" - שונה מהפרשנות האמריקנית. יש הבדל בין המונח "מרכזי אוכלוסייה" לבין "גושי התנחלויות" (עליהם סיכמו ברק וקלינטון כבר בקמפ-דיוויד ביולי 2000). הממשל בוחר במודע שלא להדגיש את הבדלי הפרשנות, רק על מנת לשמור על "האתרוג" שרון.

וושינגטון לא תסבול דחייה או יישום חלקי בלבד של ההתנתקות, אך לא תבוא על סיפוקה עם מימוש המהלך. היא זקוקה ללגיטימציה ורב-צדדיות בתהליך היציאה מעיראק כחלק ממדיניות אזורית, ולא תוכל לאפשר לשרון לנוח באפס מעש מדיני שנה שלמה אחרי ההתנתקות, בטענה ש"את הפצע בלב האומה יש לרפא". גם הטיעון-תירוץ הקלאסי - "יש לי בעיות בליכוד, אולי תוקדמנה הבחירות, אני לא יכול ללכת הלאה" - לא יעבוד. כבר עכשיו יש אי נוחות בממשל סביב היעדר זיקה בין מדיניות ההתנתקות למהלך רחב יותר. זה ההבדל שבין טקטיקה לאסטרטגיה, ובין ביקור מוצלח לחצי מוצלח.

אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק