סוג של קלמנטינה מכנית
כפיר התנסה לראשונה באובדן אמיתי. הסוציופט מגלה סוף סוף צלם אנוש (פרקים 51-55)
"אל תקרא לי רני". בארבע מילים השאירה אותי רננה גמורה יותר מעפרה חזה, מרוסקת יותר מהכבוד העצמי של אודי, עצובה יותר מהבדיחות של קייזרמן. כפיר ורננה כבר לא - ראיתי את זה בא, ידעתי שאני מתאהבת בזוגיות הזו לחינם - ובכל זאת, לא ציפיתי לשבוע כל כך סוחט רגשית. דנה בלום הוציאה את המרצע מהמחשוף והפילה את רננה לקרשים. מיד אחר כך היו עוד כמה עניינים מנהלתיים: שאלת הנוכחות במסיבת יום ההולדת של השתיים; צרחות של רננה על כפיר ושל כפיר על דנה; כדורי סל להשמיד; פוסטרים לקרוע; וודקה לגמוע, אבל הכל פרטים שמקיפים את הריק העצום הזה. מי ינשק עכשיו את רננה באובססיביות על האצבעות ובין העיניים? מי יהיה שם ליהנות מהעולם הרגשי החדש שנפתח בפני כפיר? ואם בכלל אתם רוצים לחשוב מורכב, אז איך כפיר יתמודד עם החוב לגרשון, עכשיו כשרננה כבר לא ממש חושבת על טובתו? ואיך רננה תעמוד בדד ליינים, כשכל מה שבא לה, זה למות ולשמוע שירי דיכאון מרהיבים מהאייטיז?
הגזמתי? אולי, אבל ככה זה כשכותבים טור על טלנובלה. ובכל מקרה, חייבים להודות שהחבר'ה באמת נתנו לנו את כל מה שיש להם השבוע. טלי שרון התגלתה כשחקנית שנכנסת מתחת לוורידים כשהיא לא שקטה, עפר שכטר היה פגיע ומקסים והיסטרי במידה. אני עדיין לא יכולה להוציא מהראש את התמונה של כפיר, מחופש לאלכס מ"התפוז המכני", מנסה להתמודד לראשונה בחייו עם אובדן אמיתי. האירוניה היא שכפיר היה סוג של קלמנטינה מכנית לפני שהוא התאהב. הרבה פחות אלים מאלכס, אבל סוציופט לא קטן, מנותק מאחריות לרגשות של אחרים, מחוסן מאכזבה. היום כפיר יודע שהוא בעצם אנושי. וזה לא עוזר לו שהוא יודע את זה. ואוי, כמה שזה כואב.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
