הכבוד של חנה לסלאו

משהו טוב קורה לקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. בלי ששמנו לב, הפכנו להיות מעצמת קולנוע מיניאטורית. אומנם מספר הסרטים המופקים פה כל שנה עדיין קטן ממספר הסרטים שמוצגים בו זמנית בסינמה סיטי, אבל מה שכן מופק כאן בשנים האחרונות מצליח לפרוץ גבולות. "ללכת על המים" ו"האסונות של נינה" נרכשו להפצה בארה"ב; "אור" כיכב בפסטיבל קאן הקודם; "סוף העולם שמאלה" הצליח להביא כמות היסטרית של צופים לקולנוע וסיפק שערורייה שאפילו הגויים בהוליווד לא היו חושבים עליה; "הכוכבים של שלומי", "חתונה מאוחרת" ו"כנפיים שבורות" עדין מייצרים באזז עולמי; איילת זורר בדרך לסרט החדש של שפילברג, ועמוס גיתאי, השגריר הקולנועי הכי פורה שיצא מישראל, ממשיך לייצר הדים חיוביים בעולם (וקצת פחות בבית).

האם כל הדוז פואה של תעשיית הקולנוע מגיעות תודות לתהליך ההתנתקות הקרב, בזכות דור חדש של שחקנים מוכשרים, או אולי בזכות חוק הקולנוע שנועד להבטיח קיום הפקות מקור? ואולי זה בכלל משום שהסטנדרטים הבינלאומיים מתחילים להיות מיושמים בתעשייה? כנראה שקצת מהכל. אבל התשובה נעוצה כנראה בעיקר בעובדה שאחרי 57 שנות קיום התחלנו לפתח זהות קולנועית עצמאית. אין תקציב לסרט שייראה כמו שובר הקופות האחרון מהוליווד? אין בעיה, נסתדר עם תקציב הקייטרינג ונרים הפקה אינטימית על הבעיות הפנימיות שלנו. דתיים, חילונים, ערבים, הומואים, גרוזינים - ואנחנו מצליחים להביע את עצמנו לא רע בכלל, ועל הדרך לגעת גם בלבבות הגויים.

בשבת האחרונה הצטרפה לרשימת ההישגים המוכבדים חנה לסלאו, שזכתה בתואר השחקנית המצטיינת של פסטיבל קאן על השתתפותה בסרט "פרי זון" של גיתאי. השמועה על ה"המלצה" של המארגנים ללסלאו לעכב את יציאתה מקאן טפטפה לארץ כמה שעות לפני ההכרזה הרשמית (בברנז'ה, פיסות רכילות עוברת יותר מהר ממייל), ואז הגיעה ההודעה על הזכייה. מי שמכיר את חנה (הממ, הממ, הממ, גילוי נאות, לפניכם, חנה ואני חולקים חדר איפור משותף ב"השיר שלנו"), יודע שאין שחקן במדינה - ועכשיו גם אפשר להגיד, בעולם - שראוי לפרס הזה יותר ממנה. גם על היותה כישרון ענק ואדם אמיתי וגם, ובעיקר, על כך שהיא אחת מהבודדות בתעשיית השואוביז שיודעת לפרגן לכו-לם (וגם לא מעט לעצמה).

אני זוכר את המפגש הראשון שלי איתה לפני כשנה וחצי, במהלך הקריאה הראשונה לקראת צילומי "השיר". כולנו היינו אז מפוחדים, קטנים ואנונימים ונשאנו עיניים ללסלאו, שהצליחה ליצור את "נעמי שחר" כבר בקריאה הראשונה. אחר כך היא ניגשה אליי, הציגה עצמה, החמיאה ולחשה לי באוזן: "יש לך תפקיד בן זונה. לך איתו עד הסוף. אל תפחד, תנגוס בו". המשפט הזה הוא ללא ספק תמצית קיומה של לסלאו. ישירה, בוטה, לא מפחדת, מצחיקה עד דמעות ומתוקף היותה קומיקאית גדולה - גם שחקנית דרמטית נפלאה (ועכשיו שיעור קצר במשחק: שחקן קומי הוא למעשה שחקן דרמטי, מאחר שהוא מתייחס למצבים שקורים לו בצורה הכי דרמטית שיש. דמותו לא מודעת לזה שהיא מצחיקה).

זה לא סוד שהסיבוב הנוכחי בקריירה של חנה - שכולל את הסרט "עלילה" של גיתאי, "היבשושיות", "יותר חנה מלסלאו" (מופע בימתי שקטף את פרס מופע השנה בתיאטרון), "השיר שלנו", "החוליה החלשה", חזרות להצגה חדשה ב"הבימה" והזכייה הנוכחית - מגיע אחרי כמה שנים לא קלות. עכשיו, כשהיא שוב בקדמת הבמה, רעבה מתמיד, היא הולכת עד הסוף. ממש כפי שיעצה לי בעצמה. בעידן שבו כל כוכבן שקטף את 15 דקות התהילה שלו אורז מזוודות וקונה וואן וויי טיקט להוליווד, במטרה לקבל שלושה משפטים בסידרה אמריקאית חדשה, לסלאו פשוט עובדת בלי לחשוב יותר מדי על התהילה. אולי כי היא יודעת שזו חמקמקה, אולי כי היא יודעת עד כמה עולם השואו ביזנס הוא קודם כל ביזנס, ואולי כי סוף סוף היא קיבלה את הכבוד לו היא ראויה. חנה יקרה, תיהני מכל ביס.

יובל אברמוביץ'

כתב ראשי