לא תחתית, חשמלית
במקום להוציא טונות של חול וכסף, ולשבש את התנועה לשנים, צריך להביא לתל-אביב את הטראם. צמד פסי מתכת בכביש, קו חשמל מלמעלה - ושלום לאוטובוסים מרעישי האוויר ומפייחי הריאות
מסכנים פרנסי העיר. הם כנראה עסוקים כל-כך בעבודה, שאין להם זמן או כסף לנסוע לחוץ-לארץ. אחרת, איך אפשר להסביר את הרעיון הגחמני לפתור את בעיית התחבורה של גוש דן באמצעות רכבת תחתית? הם לא ראו, כנראה, כיצד ערים גדולות בהרבה מתל-אביב מסתדרות מצוין בתנועה על פני השטח. לא סיפרו להם שתחתית הכרחית רק לערים בנות כמה וכמה מיליוני תושבים. העיר העברית הראשונה אולי פקוקה כמו בנגקוק, אבל ודאי לא גדולה ומאוכלסת כמותה. עיר קטנה תל-אביב ואנשים בה מעט. ומה שהיא צריכה זה חשמלית - טראם.
כל מי שביקר קצת בעולם הגדול ראה אותן חולפות ברחובות הכרך בזריזות, בנתיבים השמורים רק להן. בזכות העובדה שהן עוברות צמוד-צמוד זו לזו, רוחב הנתיב הכפול של החשמליות אינו עולה על נתיב תנועה אחד. בזכות מערכת רמזורים נפרדת, הנותנת להן עדיפות, הן פשוט עושות את זה מהר. אבל תל-אביב רוצה להיות ניו-יורק. אז חייבים סאבוויי, לכל הפחות איזה אנדרגראונד. מה קרה, לקהיר יש מטרו ולנו לא יהיה?
תחשבו רגע על התחנות. מה כבר צריך בשביל תחנה של חשמלית? עמוד ושלט עם מספר, זהו. שלוש שעות עבודה. אבל תחנה של תחתית זה כבר סיפור אחר לגמרי: צריך לחפור, להוציא טונות של חול, להכניס מאות טונות של בטון, לשבש את התנועה לשנים, לארגן דרגנועים, קניונים תת-קרקעיים ומערכות אוורור ואבטחה, ומה לא. רשת מסילות שעוברת על הכבישים הקיימים היא דבר פשוט יחסית להקמה. כי הרי במה מדובר? צמד פסי מתכת בכביש, וקו חשמל מלמעלה.
בתריסר השנים שחלפו מאז נבחר רוני מילוא לראשות העיר על סמך הבטחתו לבנות בה תחתית, היו יכולים - אילו רק היו באמת מעוניינים בכך – להקים בה רשת חשמליות תריסר פעמים, ולהעיף מהעיר מאות מהאוטובוסים שמרעישים את האוויר ומפייחים את הריאות. אבל הם לא רוצים. הם רוצים למכור לנו את אשליית העתיד הוורוד, באמצעות ציורי הדמיה דלילי מכוניות ונטולי אוטובוסים. חכו חכו עד 2020, תראו איזה יופי יהיה פה. בינתיים תאכלו פיח. אנחנו לא רוצים. רוצים חשמלית עכשיו.
אבן גבירול זה יופי של דוגמה. שלושה נתיבי תנועה לכל כיוון (כולל זה של החנייה) ועוד עציץ ורוד ומכוער, שתופס לא מעט מקום באמצע. אין כמו אבן גבירול בשביל למתוח בו קו כזה. לו הייתה שם חשמלית, אפשר היה לוותר על נתיב תנועה אחד. בקלות. ועוד היה נשאר מקום לנתיב לאופניים של ממש.
לא שאין בעולם רחובות צרים יותר מריינס, שבכל זאת יש בהם טראם. אבל בתור התחלה, היינו מסתפקים גם ברשת צנועה, על פני צירי התנועה הראשיים בן יהודה-אלנבי, ארלוזורוב בואך ציר ז'בוטינסקי, שדרות ירושלים בואך בת-ים. בכלל, השדרות נראות כמו המקום הראשון להעיף ממנו את האוטובוסים. כדי שזה יהיה שימושי, המערכת צריכה להתחבר לתחנות הרכבת, והנה עוד רעיון שניתן לייבא מהעולם: לאפשר החלפת קו במחיר כרטיס אחד (בדיוק כמו בתחתית, רק מלמעלה).
מה שמביא אותנו לעיקר – כסף. לא מדובר בגחמה סתם, מדובר בגחמה בזבזנית. תחשבו שוב על תחנה. עמוד ושלט עם מספר - 500 שקל. 1,000 אם מוסיפים מס מכרז ומע"מ. תחנה של תחתית זה מיליונים. האומדנים של קו תת-קרקעי מדברים על סדר גודל של חצי מיליארד שקל לקילומטר. בזבוז משווע, אלא אם אתם הולכים לזכות במכרז. את הבזבוז הזה נשלם כולנו בצורת מסים, ובעיקר במחיר כרטיס הנסיעה. בימינו, הרי איש לא יעלה בדעתו לבנות מערכת הסעת המונים שאינה "כלכלית". והרכבת התחתית המהוללת, שאולי נכדינו יוכלו ליהנות ממנה, תהיה יקרה כל-כך, שרבים מהם פשוט יישארו באוטו.
לפנייה לכתב/ת 
