מי רוצה טלוויזיה בכל מקום?

התחיל "קצרים"? פרסומת ל"פלאפון", ערוצים 2 ו-10

נדמה לי שגם ב"פלאפון" כבר מבינים שהפרסומת הנוכחית היא כישלון, אבל לא זה מה שיגרום להם להוריד אותה מהמסך. בטח ראיתם את ההחמצה הזו: הבחור שלא מפסיק לצפות במסך הסלולרי שלו, גם כשהמציאות שמולו זהה לחלוטין לזו שעל המסך, ובסיום מתנוסס הסלוגן "פתאום יש טלוויזיה בכל מקום".

כאילו, סליחה? מי בכלל רוצה טלוויזיה בכל מקום? מי רוצה את יצפאן בכל מקום? מי רוצה ללכת לים בשקיעה ולהתיישב על כסא נוח רק כדי לצפות שוב, בסלולרי, ב"קצרים" – תוכנית שממילא נדרש כרגע מאמץ ניכר כדי לאתר את השעה ההיא ביממה שבה אינה משודרת?

התפיסה הפרסומאית כאן היא כי אין לישראלי – מת מהלך שכמותו – כל רצון שהוא זולת הכמיהה העקרונית לצרוך פריים-טיים טלוויזיוני כל הזמן, בכל מצב, בכל מקום. תנו לו פריים-טיים, והישראלי רגוע וצייתן. כל עולמו התכנס זה מכבר לגודל אפון זעיר המורכב ממשדרי ערוץ 2 (ויצפאן) והמסוגל להינתן לו על מגשית של ניקל בצורת מכשירו הסלולרי. זהו הישראלי החדש על-פי פרסומאי "פלאפון": מי שאינו מוריד עיניים לרגע מהנייד שלו – כאילו מדובר היה בנשקו האישי – ומי שאינו יודע, אינו שואף ואינו מצפה לדבר מחייו ומהעולם סביבו זולת המשך אספקה שוטפת של יצפאן ו"קצרים". הישראלי הזה הוא מי שחייו ניתנים לו במתנה – ובאינפוזיה – על-ידי הטלוויזיה והנייד, וקיומו מוגדר כיישות צרכנית בלבד, צופה מזוגג מבט במסך הזעיר, מי שתפקידו לשמש בטריה אנושית לחברת הסלולר, פרט בודד במטריקס הצרכני. כאלה אנחנו.

אם לא היינו כאלה, כלומר אם היינו בחיים, אם היינו אורגניזמים חושבים ואם הפרסומאים שלנו היו רק טיפה קריאטיביים, הייתם רואים את האידיוט שצופה במושונוב בנייד שלו, ואז מבחין כי האיש עצמו ניצב לידו על החוף, תופס את הנייד ומשליך אותו הרחק לתוך המים.

גיהוץ חוזר: "כוכב נולד 3", ערוץ 2, 20:40

אבל עם נחיתתה באולפן, חזר ל"כוכב נולד" הצבע ללחיים. אולמות המופעים האפרוריים והגדולים מדי – בהם הלכו המתמודדים והאנרגיה לאיבוד – הוחלפו בסגול-ורוד האולפני המוכר, שהחזיר אפילו לצביקה הדר את האלמנט המקורי שלו. מה לעשות כי כל עימות בין שירלי נוב, מריאור שחר ויהודה סעדו הוא עסק מדומיין, בדיוני וריאלי כמו מיגור שחיתות שלטונית באמצעות מאמרי מערכת: אין דבר כזה. סעדו הוא חומרים של גמר ניצנים, נוב ושחר הן קלאסיקות אמצע הדרך.

צריך לפרגן לתעוזתה של מריאור שחר בבחירת שיר שאיננו צפוי, מאוס ומת לחלוטין – למעשה, שחר בחרה שיר כה בלתי שגור (במקור של "כשניקו תתחיל לדבר") עד שריקי ממש כעסה ("אני לא הכרתי את השיר ששרת") וצדי ידע ש"זה מסמן משהו". אכן; זה סימן את הדחתה של שחר בשלב המוקדמות. אין, כידוע, מקום למקוריות, ייחוד או מוזיקה חדשה מדי ב"כוכב נולד". רוצים התנסויות ותעוזה? לכו תהיו שירי מימון. רוצים לכבוש את ניצנים? קחו נורית גלרון פעמיים ביום.

ולמרות ארכנותו המקובלת של המישדר והשיחות הטרחניות עם המתמודדים, ניכרה אמש התאוששות ב"כוכב נולד". רק דבר אחד יכול למנוע עכשיו מיהודה סעדו את הגמר הגדול: העובדה שסומן בשלב כה מוקדם כמנצח ודאי. עיין ערך גרישקוב.