התקשורת לא אשמה
כתבנו בלי סוף על העוני והשחיתות. אין טעם להלקאה עצמית. זה הציבור שמזמן כבר לא אכפת לו
אופנה חדשה נפוצה בקרב כמה מעיתונאי ישראל: הלקאה עצמית. אוי, נאנחים כתבים ופרשנים במאמרים מלומדים ב"עין השביעית", איך שרון הוביל אותנו באף, איך בלענו הכל בשם ההתנתקות. מיה קולפה. קל מאוד להיגרר לפסטיבל האנחות הזה, להסתובב עם מבט נעוץ ברצפה, אכול מחשבות אודות הכישלון המקצועי. ביקורת עצמית חשובה כמובן בחייו של עיתונאי. אבל כאן מדובר בלא יותר מזריקת סיליקון לאגו: אם אני, בעל הטור המשפיע, הייתי כותב/משדר/מפרשן אחרת, המציאות הייתה ודאי שונה.
אבל האמת היא, מה חבל, שהציבור מזמן הפסיק לשים עלינו, העיתונאים. לפעמים נדמה שכבר לא אכפת לו מכלום, שאם לא כן מדוע בחר להתעלם מכל נורות האזהרה שהדליקה עבורו התקשורת כשחשפה ופרסמה הררי מידע על השחיתות השלטונית? כלב השמירה של הדמוקרטיה נבח - ומנביחותיו לא נותר אפילו הד. והשיירה? היא עברה באין מפריע.
הרי כתבנו בלי סוף על העוני שנוצר בתקופת שרון בעל החמלה, על חולים מחוסרי כל, קשישים מרודים וילדים רעבים. כתבנו על החינוך המתרסק, על התרבות הגוועת, על המוסר שנעלם והתקווה שנמוגה. על גדר ההפרדה שלא נבנתה בזמן בגלל שיקולים פוליטיים, אשר גבו מחיר יקר בחיי אדם. כתבנו גם על חיילים במחסומים. הזהרנו ממינויים לא ראויים, מציניות של מנהיג שלא בוחל בשום אמצעי כדי להישאר על כסאו, מהנורמות הנהוגות במרכז הליכוד. כתבנו על צעירים שנוטשים את הארץ כי נמאס להם. על חברה שפעם היה לה אכפת, והיום כבר לא.
תבדקו בארכיונים - דבר לא הוסתר, שום ביקורת לא הוחבאה תחת המקלדת או מאחורי המצלמה. דיברנו על הכל עוד לפני שההתנתקות נולדה, ודיברנו גם אחרי. אלפי מילים נשפכו על מה שרק אפשר להעלות על הדעת, על כל מה שרע, מדאיג ומסריח. אין עיתון שלא הקדיש כותרות ענק לשחיתות, לעוני, לאבטלה ולמיתון. אין כלי תקשורת שלא דיווח בהרחבה על החקירות, הפרשות והעדויות. אין אדם בישראל שלא יודע איך מתנהלים המרכז ושליחיו בכנסת, אין מי שלא שמע על סיריל קרן והאי היווני. ולמרות הכול, הליכוד בראשות שרון גרף 38 מנדטים. וזה קרה, להזכירכם, כשעוד לא נהגתה ההתנתקות, ואנו העיתונאים עוד לא היינו שבויים לכאורה בקונספציה הזאת. עדיין לא נשבינו בקסמי המנהיג.
ולכן, ההלקאה העצמית אינה רק שיגעון גדלות - היא גם מדאיגה למדי, כאשר היא באה כחוכמת בדיעבד. משום שאם למישהו מהעיתונאים יש או היה מידע חשוב, והוא לא חשף אותו בגלל תמיכתו בהתנתקות - מקומו לא בעיתונות. ומי שמתנגד לנסיגה מעזה, יאמר את אשר על לבו - במקום להכות על חטא אחר-כך.
שלא יהיו ספקות: התקשורת חייבת להמשיך ולזעוק, כלב השמירה חייב לנבוח. אבל כל עוד הציבור לא ממלא את חלקו בפאזל הזה, פוקח עין ומעורב - נמשיך להסתובב במעגלים אינסופיים של הלקאה עצמית. אם אין סימביוזה בין הציבור לתקשורת, העיתונאים נשארים עם המילים - והן לבדן לא יועילו. אבל אם הציבור לא ממלא כיכרות גם כשמקצצים להוריו את הקצבה, מדוע שלא יתעלם משחיתות שלטונית?
לפנייה לכתב/ת 
הציבור מזמן הפסיק לשים עלינו, העיתונאים
צילום: גבי מנשה
מומלצים
