בוקר טוב אמריקה
לימוזינה שחורה הגיעה לאסוף אותי מהבית לאולפנים של אן.בי.סי, למבחן הטלוויזיוני הראשון בתוכנית הבוקר. איך היה? לדעתי יעיל
אם אולפני טלוויזיה היו מוזיאונים, בניין האן.בי.סי בניו-יורק היה הלובר. כל חובב טלוויזיה מכיר את הבניין הזה: רואים אותו במלוא הדרו בפרק המפורסם של "סיינפלד", שבו ג'רי וג'ורג' מגיעים לפגישה עם מנהלי הרשת כדי למכור להם "תוכנית על כלום".
בנוסף למשרדים, הבניין הזה מאכלס גם אולפנים: קונאן אוברייאן, מנחה הלייט-נייט הג'ינג'י, משדר מפה, ותוכנית המערכונים המיתולוגית "סאטרדיי נייט לייב" יושבת כבר 20 ומשהו שנה באותו מקום. תוסיפו לזה את העובדה שהבניין ממוקם ב"רוקפלר סנטר", אחד המתחמים היפים והסואנים של ניו-יורק, וקיבלתם את המֶכה של תעשיית הטלוויזיה. לכן אני חושב שאפשר להבין את ההתרגשות שלי, כשיום אחד קיבלתי מייל ממפיקה ברשת שהודיעה לי חגיגית – "צור קשר, אנחנו רוצים אותך בתוכנית הבוקר של אן.בי.סי".
מילה על תוכניות הבוקר בטלוויזיה: באמריקה, תוכניות הבוקר הן בין הרצועות הפופולריות ביותר, שמושכות מיליוני צופים בין הקפה של הבוקר לעיתון. מגישי התוכנית הם הכוכבים ענקיים - קייטי קוריק, למשל, מה"טודאיי שואו", מביאה הביתה כ-15 מליון דולר לשנה, וגם הפחות בכירים סוגרים יפה את החודש. בקיצור, היה לי ברור שאין מה לזלזל באכסנייה שבה תתקיים ההופעה הטלוויזיונית שלי. עורכי התוכנית שמעו על "השגריר" והחליטו להזמין אותי לראיון ראשון עם כניסתי לעבודה. ועכשיו רק היה צריך לעשות תיאומים אחרונים.
סגרנו על תאריך לראיון ועשינו מה שנקרא "תחקיר": המפיקה ואני משוחחים בטלפון כמה פעמים, היא שואלת אותי שאלות הבהרה ואימות ואני מספר על עצמי ועל התוכניות שלי. הכל כדי שהראיון עצמו יילך חלק ושלמראיין יהיה מושג טוב מי אני. היא אומרת לי מתי ההסעה שלי תאסוף אותי, ויאללה גוד ביי.
אז עכשיו צריך להתכונן, כי מה זה לא בא לי לגמגם מול מיליוני צופים. בבקרים שלפני השידור אני קם בחמש בבוקר כדי לצפות בתוכנית ולהכיר קצת את המגישים. את הלילה שלפני הראיון אני מעביר בשעות ארוכות של ישיבה מול האינטרנט והעיתונים. אני מתעדכן בכל פיפס שהתרחש בישראל ביממות האחרונות למקרה שחס וחלילה קרתה איזו תקרית והם ירצו לדעת עליה עוד. אני עובר על כל החדשות, הדעות, מאמרי המערכת והעדכונים כדי להיות הכי מוכן שבעולם לטיסת הבכורה. אני מספיק לישון עוד כמה שעות, ומכוון את השעון לארבע. ליד המיטה אני מכין את חליפת המזל שלבשתי בזמן צילומי "השגריר" – היי, אם זה עזר לי אז, שווה לנסות גם עכשיו.
דונאטס במקום בולגרית
בבוקר אני יורד למטה, ולימוזינה שחורה מחכה לי בכניסה לבית. זו אחת השעות הבודדות שבהן הרחובות של ניו-יורק קצת פחות עמוסים ואני מתחיל להתרגש. אני מגיע לבניין האן.בי.סי ועולה לקומה השביעית, אותה חולקת תוכנית הבוקר יחד עם קונאן אוברייאן. צילומים מחייכים של הג'ינג'י מלווים אותי כל הדרך לחדר ההמתנה, ה"גרין רום". מה אני אגיד לכם, הכל עד עכשיו די דומה לתוכנית הבוקר של "קשת". אמנם פה יש דונאטס במקום סנדוויץ' בולגרית ולימוזינה במקום "מוניות אבי" – אבל נדמה שהמאפרת הרדומה היא אותה מאפרת, הקפה אותו קפה, ופה כמו בארץ, יש מפיקה צעירה ונמרצת שרצה ממקום למקום ודואגת שהכל יהיה בסדר. אני מחכה בשקט. הלב פועם בטירוף.
אני נכנס לאולפן. מנחת התוכנית החמודה, דרלין רודריגז – שהיא סוג של אפרת רייטן מקומית – מתחילה את הראיון. ואז – במשך חמש דקות תמימות – שמתי בצד את כל העובדות והמספרים והפרטים והמפות, ופשוט דיברנו: על "השגריר", על המשימות המדליקות בתוכנית, על העבודה שלי בארגון "ישראל בלב", על התוכניות לעתיד. חמש דקות על ישראל, בלי להזכיר במילה אחת את הגדר, את ההתנתקות, את מפת הדרכים. והאמת, היה כיף לאללה - ובעיני, גם יעיל. כי מה בסך הכל אנחנו רוצים? שיראו את ישראל כמדינה נורמלית עם אנשים נורמליים, ולא רק כאיזור מלחמה שטוף דם.
אז במשך חמש דקות מיליוני צופים ראו פרצוף ישראלי חייכן, נחמד, צעיר, שסיפר קצת בדיחות והריץ קצת דאחקות. החבר'ה באן.בי.סי הבטיחו להזמין אותי להתארח שוב, וזו לפי דעתי ההוכחה שזה בדיוק סוג ההסברה שצריך לעשות. מה דעתכם?
לפנייה לכתב/ת 
