גיבור מעמד הפועלים

בשנת 1982 ניגשו ברוס ספרינגסטין ומנהלו ג'ון לנדאו לצ'יף של CBS דאז, וולטר ייטניקוף, בכדי להשמיע לו אלבום אקוסטי צנוע חדש שהוקדש לכלכלה הרייגניסטית ולחיי הצווארון הכחול. ספרינגסטין התהלך בלחץ בחדר, בזמן שייטניקוף האזין לשירים. בסופה של ההאזנה, חרץ ייטניקוף: "אהבתי את המסר, אהבתי את השירים, אבל אין כאן להיטים, אין 'אי-סטריט בנד', אני מוכרח להגיד לך, המכירות יהיו צנועות".

"לא אכפת לי", ענה ספרינגסטין, "אני זקוק לאלבום כדי לגדול כאמן". ו"הגדילה", כך התברר, השתלמה לכולם. ספרינגסטין חזר שנתיים מאוחר יותר עם "נולד בארה"ב" שמכר מדהים והפך אותו מ"העתיד של הרוקנ'רול" לאחד מהמגה-סטארים הכי גדולים שהיו אי-פעם בארה"ב.

מאז ספרינגסטין נוטה לאזן את הוצאותיו. על כל אלבום רוקנ'רול רצחני עם ה"אי-סטריט בנד", הוא עונה באלבום אקוסטי נינוח, לירי, רוויי בלדות המספרות סיפורים מגוונים על החיים בשוליים של אמריקה. "מנהרת האהבה" (88') היה התשובה ל"נולד בארה"ב", "רוחו של תום ג'ואד" (95') היה תשובה ל"מגע אנושי" ו"לאקי טאון" הכושלים (92'). והאלבום החדש "Devils & Dust" אמור להיות התשובה לקודמו, "The Rising" מ-2002, רק שלספריגסטין, כך נדמה, אין יותר לאן לגדול.

30 שנה, מאז "Born To Run" ספרינגסטין נמצא בפיסגה של הפיסגה של עולם המוזיקה. הוא חף מאותו מעמד מפלצתי לו זכה בשנות ה-80 (במהלכם הצהרה אחת לעיתונות גרמה לפיטוריו של חברו הטוב ומנכ"ל חברת התקליטים שלו, אותו ייטניקוף המוזכר לעיל), אבל עדיין הוא אייקון עתיק יומין ו-"Devils & Dust" ממשיך את אותו מסע אמריקני שהתעצב באופן מושלם לפני כל כך הרבה שנים.

ספרינגסטין ממשיך לגלם את תפקיד חייו בתור קולם של האאוטסיידרים של אמריקה. האיש הראשון לו הוא מקדיש תודות באלבום החדש הוא המנהל, לנדאו, שהיה אחראי על עיצוב החזון של ספרינגסטין. לנדאו החל את דרכו כמבקר רוק מצליח, עורך ב"רולינג סטון", ומפיק מוזיקלי מתחיל שכשל עם האלבום השני של ה"אם.סי.5". אחרי ההופעה השלישית בה ראה את ספריגנסטין בניו-יורק, הוא כתב ב- 74' למגזין "The Real Paper" את אחת הביקורות הכי מפורסמות בתולדות הרוק בה הצהיר: "ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין".

למעט מוזיקה, לנדאו ניסה את כוחו גם בביקורת קולנוע. הוא היה מבקר מוזיקה מקורי ומבקר קולנוע מסורבל. תלמיד של אנדרו סאריס ופאולין קייל מבלי המקוריות של שני הראשונים. אבל מבעד לבולשיט, הוא אהב סרטים טובים, את אלו של ג'ון פורד, ובעיקר את "המחפשים" ואת אותם מערבונים המגוללים את סיפורם של האאוטסיידרים. במוחו עלה הטיפוס המושלם לכוכב רוקנ'רול אמריקני, זה שיישא על גבו את סבלם של האנשים בשוליים, הנדכאים, שיזכו לישועה בעזרת כוחו המיתי של הרוק, בצליל הכי כל-אמריקני לדורותיו. לנדאו האמין שיהיה זה הכוכב האאוטסיידר שבעזרת התמודדותו מול תחלואי החברה יביא קהל המונים לכדי קתרזיס מוסרי. ספרינגסטין היה מושלם לתפקיד. לנדאו האמין שהוא יכול להיות כוכב ענק וש"בורן טו ראן", בו השתתף בהפקה המוזיקלית, יעשה אותו כזה.

כל מה שניבא לנדאו התברר כנכון. ספרינגסטין יישם בעזרת המנטור האינטלקטואלי שלו את החזון באופן מושלם. הוא עטה על עצמו את גלימת גיבור מעמד הפועלים, למרות שמהר מאוד היה מולטי-מיליונר. זה עורר ציניות מכל עבר, אבל לי זה מעולם לא הפריע. אחרי הכל, רוקנ'רול הוא אמנות של התחפשות. ספרינגסטין עטף את התחפושת בדי הרבה שירים גדולים ובסאונד פיל ספקטורי עדכני, שתיקשרו עם מיליונים של אנשים. הוא באמת הציל את הרוק'ר'ול הקלאסי בצומת דרכים תקופתי ומשמעותי עם בוא הפאנק והרגישות הפוסט-מודרנית לסוגיה.

הזווית הרגשית

"Devils & Dust" הוא אלבום מופק להפליא תחת שרביטו של מפיק-העל ברנדאן אובריאן. האלבום, ובו 12 רצועות, מתחיל בשיר הנושא שעוסק בתחושותיו של החייל האמריקני במלחמה בעיראק. ספרינגסטין משכיל שלא לנקוט צד צדקני, אלא לתאר את הזווית הרגשית. את האלבום חותם השיר "Matamaros Banks", המגולל את סיפורם הטרגי של המהגרים המקסיקנים לארה"ב, שמנסים לחצות את נהר הריו גרנדה בתקווה לעתיד טוב יותר. בין שני אלה ספרינגסטין מציג עוד 10 שירים על אובדן משפחתי, עבודת צווארון כחול ונחמה משפחתית (שוב כנראה מנקודת מבט היספאנית ב-"המיטה של מריה"), מוביליות מעמדית ועוד.

נדמה, שבכל הקשור לכתיבת מילים, ספרינגסטין בכושר מצוין. הוא שר מעולה כמו תמיד, ואפילו חושף גוונים רבים מבעבר. ההפקה של אובריאן עתירת רעיונות. היא מציגה את ספרינגטין המוכר, אבל עוטפת אותו בבגדים חדשים. הגישה שונה מזו שהיינו רגילים ומזכירה יותר את "ווילקו" מאשר את האי-סטריט. זהו האלבום עם הכי הרבה רעיונות מקוריים של קולות שספרינגסטין הקליט מעולם. ראוי לציין גם את עבודות המיתרים והקלידים היפהפיות.

נקודת החולשה העיקרית של האלבום היא ביכולות המלודיות של ספרינגסטין. אין כאן שיר ברמה של "הנהר", "נולד לרוץ", "Point Blank", "רוקדים בחשכה" ורבים אחרים. ספרינגסטין נשען קצת יותר מדי על המובן מאליו של הקאנטרי-רוק. לעתים הלחנים עושים את העבודה (שיר הנושא ו"כל מה שאני חושב על"), לעתים הם מאולצים-משהו, אבל בסיכום יש די הנאה נובעת מהרמה האסתטית הכללית, שמציגה את ספרינגסטין רענן למדי וזה בהחלט יספיק למעריציו של הבוס.