בסך הכל עוברים דירה

קצת פרופורציות: "יומן שישי", ערוץ 2, שישי 20:00

תנו לי לומר לכם: עברתי דירה בוודאי יותר מעשר פעמים בחיי. לפעמים לערים אחרות, לפעמים לארצות אחרות. מעולם לא קיבלתי פיצוי מאיש, לא אמפטיה, לא חמלה, בוודאי שלא כתבה ב"אולפן שישי". לא; אספתי לעצמי קרטונים, ארזתי, דמעתי קצת, הזמנתי הובלה והמשכתי בחיי.

לו הייתי מתגורר בעזה – נניח באלי סיני – היתה התקשורת הישראלית מלטפת את ראשי תוך מילמולי "מסכנון שלי". רק ראו את הכתבה שהכין שגיא בשן ל"אולפן שישי"; מתנגדי ההתנתקות לא יכלו לבקש לעצמם תשדיר שירות טוב מזה.

בשן עקב לאורך מספר חודשים אחר ארבע ילדות מאלי סיני. אלו ילדות שנאלצות לעבור דירה, והוריהן לימדו אותן כי ממשלת ישראל האטומה זורקת אותן מדירתן במהלך אנטי-דמוקרטי. זה, לפיכך, מה שהן יודעות לומר ולהרגיש. לכתבה של בשן קראו "דמעות של התנתקות" (שם מצוין לחברת הובלה) והיא היתה מניפולציה רגשית זולה. חלק ממנה בילו הילדות עם אריק הרפז, אביה של לירון הרפז ז"ל ואחד הסמנים הימניים ביישוב, ששמע מהן ש"אתה לא מתעלם מהדעות שלנו כמו שבממשלה מתעלמים מהן". חלק אחר הוקדש לפגישת הילדות עם שריתה מעוז, מתנחלת מקצועית שהפליגה בזכרונותיה מפינוי ימית. "הכל הפך לתלי חורבות", תיארה לילדות את האסון הקרב.

הנה לכם ארבע ילדות שחיות במציאות מאוד לא שפויה, אבל כבר מתגעגעות אליה, על רקע מוזיקה נוגה. בסוף הילדות הולכות לחוף הים של עזה ומצלמות רגעים אחרונים של אושר בלב המאפליה. אף תושב ערבי, כמובן, לא נכנס לפריים שלהן.

הקושי הרגשי שבהתנתקות ברור וידוע, ונדמה לי שרוב הציבור הישראלי חש היטב את כאבם של המפונים – רק שהגיע הזמן לקצת פרופורציות; מדובר, בסוף, במעבר דירה, משהו שכולנו עשינו מתישהו. "אולפן שישי" מזהה נכון את הסנטימנט האנטי-התנתקותי שנדמה שהולך וצובר תאוצה בציבור, אבל המעשה העיתונאי לעשות איננו לרכב על כאבן התמים, חסר המודעות והנוח להזדהות של ילדות קטנות. זו בחירה קלה ומאוד לא רצינית, הבורחת מדיון מהותי ומזיקה לבסוף גם להן. תשאלו את ליסה פרץ.

ארצי נהדרת: "ארץ נהדרת", סוף עונה, חמישי 20:50

יותר מסמלי ש"ארץ נהדרת" סיימה את עונתה השניה בהופעת אורח של שלמה ארצי. ארצי נהדרת. כי ברגע זה, "ארץ נהדרת" היא שלמה ארצי הטלוויזיונית: אהובה על כולם, מוערכת, הכי מצליחה, הכי ישראלית, הכי מיומנת, הכי ארוכה – בקיצור, קונצנזוס-על.

לעונה הזו יצאה "נהדרת" בנהמת מנועים ובשאגות קרב, וחזרה ממנה כדיגדוג בבטן, כרינגטון הקומי של המדינה. קונספציית העוזי כהן, כידוע, קרסה; קרבי ככל שתנסה להיות, אין יותר דרך לתקוף ולעקם את הפוליטיקאי הישראלי. הם עשויים מגומי, והם רק יתפסו עליך טרמפ. "ארץ נהדרת" לא תיהרג על הזכות להיות שי ודרור. זה לא היא.

תוכנית הסיום היתה, מוכרחים להודות, מקושקשת, אבל מושקעת. זה היה מסע הניצחון של "נהדרת" מסביב לאיצטדיון, בשילוב כל הדמויות העקרוניות וגג הזוי – מרשים הפקתית ומצחיק במידה – שבמסגרתו נוסעת מרגול בזמן, ולבסוף מהדורת העתיד של התוכנית, שלקחה את כל העסק קצת רחוק וארוך מדי. היה במשדר הסיום הזה משהו לכל אחד – החל מצופינו בני ה-12, שבטח התפתלו מצחוק מול הרפתקאות הסלפסטיק הדלות של שוקי ודורית, וכלה בנשיכות אמיתיות למבוגרים באגף הכותרות. זו, אולי, הטענה האפשרית היחידה מול "ארץ נהדרת" כרגע: היא מתפזרת מאוד, נטולת כיוון, עושה הכל לכולם, משמשת כבאסטת הומור לאומית. אלא שהיא עדיין התוכנית עם הכתיבה והמשחק הקומיים הטובים בטלוויזיה, ניכר שכל משתתפיה בשיאם, ואין סיכוי שלא תצחק ממשהו. אם זה מספיק כדי לשבת מולה שעה ורבע? העונה הבאה תיתן תשובה סופית.