שתף קטע נבחר

זבל חסר ריח

האלבום החדש של גארבאג' מציג רוק מהוקצע וממוצע, שלא מממש את הפוטנציאל של ההרכב הכשרוני

לפני עשר שנים גארבאג' היתה אחת מלהקות הרוק הכי מדליקות בעולם. בשעה שהעולם עמד בפני צומת דרכים חשוב בשלהי ימי הגראנג', היא הציגה מוזיקה מגניבה לגמרי. עם השפעות של רוקסי מיוזיק, הקלאש ובלונדי, לצד היפ-הופ וטכנו, הם הגישו מרק רוקנ'רול עתיר רעיונות חדשים. הם אפילו גרמו לגיטרות להישמע רעננות. שירלי מאנסון הצליחה לחבר לתרכיז אימג' מעניין של סקס, סכנה וניכור שתאמו את רוח תקופה. ולא פחות חשוב, היו להם להיטים פגזיים. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים מאוד עד טובים, כשהקודם, "ביוטיפול גארבאג'" מ-2001, האקלקטי למדי, לא קיבל את הכבוד המגיע לו.

 

ארבע שנים עברו מאז. שלישיית המפיקים האמריקנית בוטש וויג, סטיב מארקר, דיוק אריקסון והזמרת הסקוטית שירלי מאנסון חזרו עם "Bleed Like me", אלבום רוק אמריקני מהוקצע וממוצע. דווקא על רקע מצב הרוקנ'רול העכשווי הבעייתי, גארבאג' היו יכולים לחזור עם היצירה של החיים שלהם. לא רק כזו שתעניק חיים חדשים לרוק האמריקני העכשווי, אלא תתווה את הסטנדרט של השנים הבאות. זה לא קורה בתקליט הזה. זה אפילו לא מתקרב לשם.

 

בדרך כלל להקות באמצע שנות הארבעים או השלושים המאוחרות מתקשות לעשות את זה. ההתברגנות הבלתי נמנעת מסיטה את החושים לכיוונים אחרים: לילדים, לזוגיות, לחיים. פעמים רבות הלהקה נדחקת הצידה. המקרה של גארבאג', כך נדמה, היה טראומטי יותר: בוטש וויג נאבק במחלה קשה. שירלי מאנסון עברה טיפול בעייתי במיתרי הקול. אפשרי מאוד שטראומות אלו היו הקטליזטור להקלטת אלבום קשוח, שנע בין גרין דיי לפו פייטרס. אלא שזה לא ממש מצליח לעורר עניין.

 

שירלי לוקחת על עצמה את תפקיד הילדה האבודה, המנוצלת, העורגת לנורמליות, זו שנאבקת ברגשות אשם מיניים. היא היחידה שממש עושה עבודה טובה. אלא שהתמלילים שלה לא עומדים בפני עצמם וזקוקים למוזיקה טובה. אם לא ללחן מעורר השראה אז לפחות לעניין מוזיקלי אסתטי. והכיוון הנוכחי של גארבאג' מוציא מהם את כל הכיף. יש לא מעט רעיונות ריתמיים מעניינים, אבל ההוקים לא מספיק גדולים והקומפלקס השלם לא מוציא משירלי את רוב הכשרון שלה.

 

הקול של מאנסון הולך נהדר עם גיטרות, אבל היא זקוקה לתחושת פופ אוורירית יותר, לתחושה נשית יותר. יותר בלונדי, פחות דייב גרוהול. שירלי מגיעה לשיאה כשהיא מחברת גלאם, כוח וסקסואליות באופן מקורי למדי, והאלבום החדש לא מספיק סקסי (למרות שמאנסון היא אחת הזמרות היחידות כיום שעושות שימוש יפהפה במילה "בייבי").

 

דייב גרוהול, לשעבר מנירוונה וכיום איש הפו פייטרס, מתופף ברצועת הפתיחה, "Bad Boyfriend", שמרמזת על אופי הרוקנרולי הכמו "בלתי מתפשר" של האלבום. "Run baby Run" נשמע כמו החייאה נחמדה של הקיור של "בין הימים". שיר הנושא "Bleed like Me" הוא בין הרצועות היחידות שמציעות נוף מוזיקלי מעניין. "It is all over But The Crying" ניחן באיכויות מלודיות יוצאות דופן לתקליט. לעומת אלו, “Sex is Not The Enemy" הוא דוגמה לנושא מעניין (רגשות אשם מיניים) שמנוגן כמו קלישאה של נירוונה בלי גדולת המלודיות של קוביין. שאר השירים באמת מתקשים להמריא, וחבל. נדמה לי שאפשר לסכם: אפשר להתקרב בזהירות.

 

עוד אחד קטן

 

כיום המונח "גיבור גיטרה" הוא זיכרון נוסטלגי, אבל תמיד מעניין לפגוש בלהקה שמתבססת על גיטריסט מעולה. "'We Are Little Barrie" הוא שמם, ומדובר בטריו בריטי רענן. את ההרכב מנהיג בארי קאדוגן, גיטריסט בלוז שמנסה להתחקות אחר הבלוזיסטים הגדולים ביותר. הסגנון שלו כה יחודי עד שמוריסי גייס אותו בשנה שעברה למסע ההופעות שלו.

 

בתקופה בה יציאה של אלבומי רוק בריטיים רבים מלווה בשאלה: "לשם מה אנחנו זקוקים להם?", צליל הגאראז'-רוק של ברי ושות' דווקא מענג. לא כל השירים באותה רמה, אבל הנגינה מעניינת והגיטרה של בארי מעולה. גיטריסטים וחובבי גיטרה, הנה לכם אלבום ששווה בדיקה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת האלבום
בלי כיף, גארבג'
עטיפת האלבום
לאתר ההטבות
מומלצים