"בפיגוע בארגנטינה צה"ל הגיע - עכשיו תורי"
גבריאל פיינגרץ זוכר היטב את המראות הקשים מהפיגוע בבואנוס איירס, וגם את החיילים הישראלים שהגיעו עד שם כדי לסייע בחילוץ. עכשיו המעגל נסגר: הוא אזרח ישראלי, משרת באותה יחידה. ויש לו גם מסר לחבריו שנשארו בגולה: "אם יהודי התפוצות יגיעו לארץ, נוכל להגן על עצמנו מכאן"
הרומן של גבריאל פיינגרץ עם יחידת החילוץ וההצלה החל כשהיה בן 9. לוחמי היחידה הגיעו לחלץ את נפגעי הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. תמונות החיילים, המחלצים את בני קהילתו, נחקקו בלבו. כיום, עשר שנים לאחר מכן, משרת פיינגרץ באותה יחידה, מוכן לצאת בכל רגע לעזור ליהודי העולם.
"אמא שלי עבדה בבניין הסמוך", משחזר פיינגרץ את יום הפיגוע. "אני הייתי בבית, כי בית-הספר היהודי היה סגור בשל התרעות. אמא הייתה בעבודה. בחדשות הראו שהיה פיגוע והתחלנו לברר איפה אמא. לא הצלחנו להשיג אותה והלכנו לאזור הפיגוע. לה לא קרה כלום, אבל מה שאני זוכר מאותו יום זה את החיילים. הם הגיעו כמה שעות אחרי, עם כלבים ומכונות. לא דיברתי עברית, אז רק הסתכלתי עליהם".
זה היה הרגע בו החליט פיינגרץ שיום יבוא והוא יעלה לארץ וישרת בצה"ל, ביחידת החילוץ: "כשראיתי את החיילים שבאו מישראל כדי לעזור לנו הרגשתי שיש בישראל מישהו בשבילי. בעיקרון, מה אכפת להם מאיתנו בכלל? אבל הם באו לעזור, ואני אמרתי שאני גם רוצה. אמא לא התייחסה אלי, הרי ילד קטן גם רוצה להגיע לירח, אבל הגשמתי את זה. תמיד נשארה לי התמונה של החיילים רצים ומסייעים. גם אני רציתי להיות כזה, ובגלל זה עליתי".
בשנת 2002 עלה פיינגרץ לישראל לבדו, באמצעות תוכנית "נעלה" של הסוכנות היהודית. לאחר שנה הגיעה אחותו ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. ההורים, שנשארו לבד, הגיעו לאחר כחצי שנה והיום מתגוררים בני המשפחה בפתח תקוה.
"תמיד רציתי לעלות ארצה", אומר פיינגרץ. "הלכתי לבית ספר יהודי וכל הזמן הייתי בסביבת יהודים ובתנועות נוער. בגיל 16 כמעט שכחתי מהקטע הזה, ופתאום מגיעים לבית ספר נציגים מהסוכנות היהודית שספרו על תוכנית 'נעלה'. דיברתי על זה עם אמא, לא השארתי לה ממש ברירה. היא שאלה אם אני בטוח ואמרה שזה לא יהיה קל ושאני צריך לחשוב על זה, היא גם ידעה שאני אשרת בצבא. בסופו של דבר, המעבר לכאן היה סיכון שלקחתי על עצמי. לא היה לה מה לעשות בנידון".
"שומעים על הפיגועים ומתרגלים למצב"
את שנות הלימודים, עד לגיוסו לצה"ל, בילה פיינגרץ בקיבוץ אשדות יעקב. יחד איתו גרו שם עוד 22 בני נוער עולים, 16 מתוכם סיימו את התוכנית והתגייסו. "היה לי כיף ואני מרגיש כמו קיבוצניק. רוב החברים שלי הם כאלו. התוכנית עצמו הייתה בסדר גמור וסיימנו עם בגרות מלאה. היה קשה בלי המשפחה אבל כאן מצאנו משפחה נוספת", הוא סיפר והסביר: "ששה מתוכנו החליטו לחזור לארגנטינה, חלק מגעגועים למשפחה וחלק כי פחדו לשרת בצבא".
בתשובה לשאלה האם לא חש בפחד, ענה פיינגרץ שבהתחלה, עם הגעתו לארץ, הרגיש כמו תייר, "אבל אז שומעים על הפיגועים, ומתחילים לחשוב על המצב ולהתרגל אליו. בהתחלה, כשנסעתי לירושלים, הסתכלתי לכל הצדדים, אבל אחר כך התרגלתי".
פיינגרץ התגייס לצה"ל בחודש נובמבר 2004. תחילה יועד לתפקיד אחר, אבל בשל נחישותו וסיפורו האישי הצליח להגשים את חלומו ולהגיע לפלוגת החילוץ: "בגלל הפרופיל הגבוה שלי לא רצו לקחת אותי לפלוגה. באחד הקורסים סיפרתי לקצין על החלום שלי וכמה אני רוצה לשרת ביחידה, הוא בדק את זה ואמר שיש אפשרות".
בסופו של דבר, פיינגרץ הצטרף לשורות היחידה. "אני מאוד מקווה שלא יקרה אסון ליהודים בחו"ל, ושלא אצטרך לחלץ אותם", הוא אומר, "אבל אם כן יקרה משהו - אני רוצה לעזור ולהראות ליהודים שם שפה, בארץ, כולם יהודים. להראות להם שהם צריכים לעלות ארצה. לדעתי, לעם היהודי יהיה יותר קל אם הם יגיעו לארץ ונהיה כולנו ביחד, אז אנחנו נגן על עצמנו מכאן ולא נצטרך לנסוע להציל יהודים בחו"ל".
בימים בהם לא נדרשים פיינגרץ וחבריו לפלוגה לחלץ חיילים או אזרחים פגועים, הם מעבירים את זמנם באימוני חילוץ מפרכים ובמשימות חי"ר שונות. "אם קורה משהו, אנחנו יוצאים לחילוץ. חוץ מזה, יש לנו אימונים כל כמה זמן על הכלים שלנו. לצה"ל יש כמה אתרים בהם אנחנו מתאמנים ומדמים אירועים - שמים בובות דמה ואנחנו מחלצים אותן".
כאשר הוא נשאל מהן תוכניותיו לעתיד, פיינגרץ מחייך. מבחינתו, חזרה לארגנטינה לא באה כרגע בחשבון. "ממש כיף לי כאן", הוא אומר. "אני מתכוון להמשיך לקצונה ולחתום קבע".
לפנייה לכתב/ת 
