מודל 48'
הפולמוס בין ציונים לאנטי-ציונים הוא במידה רבה עקר וחסר תוחלת, ומתעלם לחלוטין מעצמאותה ותעתועיה של ההיסטוריה
"הניצחון הוא אסון לכל אומה, אבל התבוסה היא אסון גדול יותר" (המצביא האנגלי וולינגטון).
תקומת ישראל הייתה אסונם של הפלסטינים. זה לא עוד נרטיב פוסט-ציוני. זו עובדה.
בשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו בסביאה, פוסעים חרישית אלפים מערביי הארץ לעבר מה שהיו נחלותיהם ואליהן לא ישובו עוד. חגו של הקיבוץ היהודי הוא אבלו העמוק של הקולקטיב הערבי. אם יום הזיכרון טעון בשל המתים, הרי שיום העצמאות כבד מנשוא בגלל החיים.
סיפורה הטרגי של מלחמת העצמאות טרם סופר במלואו, והזמן הצדקני והמקארתיסטי הזה גם לא יאה לו. המנצחים תמיד יבכרו את ההרואיות, אולם המערכה האכזרית הזו לא הכילה בתוכה רק גבורה. היא הייתה רצופה גם במעשי טבח הדדיים, התעללות, ביזה ומחדלים.
ליישוב היהודי הייתה מיליציה עממית, רחבה ומאורגנת שלחמה – לפחות בתחילת המלחמה – באספסוף בלתי מאורגן. הקרבות בהם ניצח היישוב, על-פי רוב גם בזכות עדיפות מספרית, הונצחו כ"ניצחון מעטים מול רבים". "המנצח לוקח הכל" וגם את ההיסטוריה יכתוב. פיאורה של מלחמה היא בדרך-כלל דרכם של המנצחים להתמודד עם הטראומה שלהם ולרפא אותה. אחרי הכול, מדוע צריך לעשות גלוריפיקציה של מלחמה?
אין זה מקרה שכל מי שנפל בתש"ח היה באחת ל"יפה בלורית ותואר". רובה המוחלט של היצירה הישראלית הקנונית בשנותיה הראשונות של המדינה עסק בשאלת המחיר, תוך ניסיון שיטתי ומגויס הן להצדיקו, והן לתת ביטוי לכאבו העמוק של היישוב על מתיו.
שיירות פליטים ושארית פליטה
מלחמת העצמאות הייתה מלחמה קיומית עם חרדה קיומית נוראה שעוד הלכה והתעצמה מכוח איימי השואה ומוראותיה. במהלכה גירשנו מאות אלפים מבני העם הפלסטיני שישב על אדמותיו, ירינו על שיירות פליטים ויישבנו את "שארית הפליטה" שלנו בבתיהם, תוך מחיקת זהותם של אלה ושל אלה.
מנוי וגמור היה עם היישוב היהודי והקמים מעפרה של אירופה להשיג לעצמם דירת חדר עלי אדמות. באיזה מחיר? בכל מחיר! (האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד היטיב להגדיר את הטרגדיה הפלסטינית באומרו ש"הפלסטינים הם קורבנות של קורבנות").
שרירותה של ההיסטוריה
המעשה הציוני קדם כמובן לשואה. זו רק העניקה לו תנופת ניצחון ומחץ. קבוצות ויחידים בקרב האינטליגנציה היהודית שהוסיפו לטעון שלא זו הדרך הפכו שוליים מוקצים. כבשני אירופה ונצחיותה של האנטישמיות לא הותירו ליהודים ברירה. הם הבינו שהם חייבים מקום על שמם בטאבו ויהי מה.
אולם, הפולמוס בין ציונים לאנטי-ציונים הוא במידה רבה עקר וחסר תוחלת בכלל, קל וחומר כיום ובאשר לעתיד לבוא. הוא גם מתעלם לחלוטין מעצמאותה ותעתועיה של ההיסטוריה. דוגמה: היטלר הרי לא קיבל את עצתם של הגנרלים שלו, ובמקום לכבוש את המזרח התיכון כפי שהציעו לו, בחר לתקוף את ברית המועצות. הנה כי-כן, מכוח שרירותה המוחלט של ההיסטוריה, התבררה כביכול צדקתה המכרעת של הציונות.
ולו היה מקבל את עצת הגנרלים שלו ופונה לכאן, משמיד בדרכו את היישוב היהודי בארץ-ישראל, הציונות הייתה נמצאת טועה ושולליה היו זוכים בהוכחה לצדקתם? משחקי ה"אילו" האינטלקטואליים הנגזרים מהיסטוריה שנמנעה מפוקפקים. אך כמוהם מפוקפקות גם אחדות מהמסקנות הערכיות הנגזרות מההיסטוריה כהווייתה. ובעיקר - מה ניתן לעשות עם כל הפולמוס הטעון הזה כדי לנרמל את החיים כאן? אז זהו שכלום.
לכודים בעבר
אנחנו חיים בעידן שמרני, קפוא ומייאש, שקצו אינו נראה. הנה, רק ערב החג הצהיר שר החוץ שאם החמאס יגיע להגמוניה בציבוריות הפלסטינית, תוכנית ההתנתקות מרצועת המוות בעזה לא תיושם. ספק אם ההצהרה הייתה נאמרת ללא הרשאה משרון, שלא הגיב לה. והרי תוכנית ההתנתקות נולדה אליבא ד'שרון כמהלך חד-צדדי משום שלשיטתו אין עם מי לדבר. עתה נבחנת ביטולה משום שאין עם מי לדבר. מה הולך פה, ובעיקר - לאן הולכים מפה?
לישראל יש אינטרס מובהק להתחיל לסיים את מפעלה הקולוניאליסטי גם בלא הסדר היסטורי עם הפלסטינים. הכיבוש הפך אותנו מעם מוכה סבל לעם ממיט סבל, אדיש לסבל (גם בתוכו), מטפח עור עבה ומבהם עצמו במלאכות לא לו.
גם לפלסטינים צריך להיות עניין בסיום הסכסוך ובהתמסרות לבניית חברתם ומדינתם. לו הצהיר אבו-מאזן, ארבע מילים: "ויתרנו על חלום השיבה", היה מתגלה כאיש עז נפש, קונה את מקומו בין ענקי עולם, קולע את שרון וממשלו לאתגר שאינם מסוגלים לו ובכך היה מסמן את קץ שלטונו.
נכון שזוהי ציפייה לפיכחון אכזרי מאין כמותו וכפירה בעיקר העיקרים של האתוס הפלסטיני, אבל אין בילתה, אלא המשך ההידרדרות והעצמת הטרגדיה שראשיתה ב-48'.
כמעט שכחתי. חג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
