בלי נשימה

מאז ששירי מימון יכולה לזכור את עצמה, היא חולמת על חו"ל. דיווה היא הרי לא מילה בעברית. שירי רוצה במות ענק, מופעים אורקוליים, תהילה בממדים בינלאומיים. "הערצתי את ריטה בתור ילדה, אבל רציתי להיות כמו מריה קארי, וויטני יוסטון, כל הדיוות הגדולות", היא אומרת. "גם הדבר הכי גדול בארץ מתגמד כשאתה משווה אותו לחו"ל.

"אני רוצה הכי גבוה שאפשר, ואני עוד צעירה ואולי זה אפשרי, אבל החוכמה היא להתעורר ולהבין שלמרות הכל, כרגע המציאות שלי היא כאן. אני גם לא אשיר באנגלית, למשל, שזה משהו שאחרים עושים ושאף פעם לא עובד. אבל זה בסדר, הכל יגיע לפה בסוף. יש עכשיו דור חדש של פופ ואר'אנ'בי בארץ, המון מוסיקה חדשה ומגניבה".

אבל דווקא עכשיו, כשנסיעתה הממשמשת לייצג אותנו באירוויזיון עם "השקט שנשאר" דורשת ממנה לצבור קילומטרים של טיסה בכל רחבי העולם, מימון נתקלה בבעיה קטנה. "אין לי מה לאכול!", היא מתלוננת. "אחרי כמה ימים בחו"ל אני כבר חייבת לחזור הביתה. הייתי עכשיו בקפריסין, במסגרת הקידום של האירוויזיון, וזו ארץ מקסימה, אבל לא משנה איפה אני אהיה, כלום לא טעים לי ".

בקפריסין יש שווארמות, לא?

"כן, אבל שווארמה אני אוכלת רק בארץ".

הנסיעה הקרובה תהיה לקייב שבאוקראינה, והיא מיועדת לקידום מכירות מתיש. מעט אחריה יגיעו המוקדמות, ובין לבין - שירי מקליטה אלבום ראשון שמיועד לצאת בקיץ, מנחה (עם חברים) את "אקזיט" ב-HOT, השיקה קליפ מושקע ל"השקט שנשאר" (חפשו באתר של אורנג' באינטרנט), ומנסה באופן נואש לשמור על חיים נורמליים של צעירה בת 24.

מההימורים על הסיכויים שלה באירוויזיון היא מבקשת להתרחק, ומיד נסחפת לזה בעצמה. "אני מופיעה בשבוע הבא עם עוד חמישה אמנים, ששניים מהם כבר הגיעו לגמר", היא אומרת. "אומרים שזה סימן טוב, אבל אולי זה אקראי, אני לא יודעת. אני לא רוצה לצפות ליותר מדי ואפילו לא שמעתי את השירים האחרים, ככה שאין לי מושג".

מה שיר האירוויזיון האהוב עלייך בכל הזמנים?

"יש המון, כמו 'הללויה' ו'אבניבי'. כילדה גדלתי על דנה אינטרנשיונל. זה היה שיר מדהים, עם יחסי ציבור טובים, שוס ענק".

והיא הביאה את האירוויזיון לירושלים. חושבת שזה יקרה גם לך?

"אני מתחילה לעכל את המעמד. אני לוקחת בחשבון גם את האפשרות שאגיע למקום העשרים ואהיה מאושרת כי היתה לי חוויה גדולה, אבל אני יודעת שאם אנצח זה יהיה אדיר".

איך ההרגשה לייצג את המדינה?

"זה משהו שאני חושבת עליו לא מעט. שם רואים אותי בתור ישראל, לא בתור שירי מימון, זה המון על הכתפיים שלי. המדינה שלנו תמיד במרכז העניינים, תמיד יש בלגנים. בטח ישאלו אותי על המצב כאן".

ומה תגידי?

"אני אענה תשובות קצרות וענייניות. כרגע אני מאושרת ממה שקורה בארץ, אני מרגישה שאנחנו הולכים לכיוון טוב, אבל מודעת לכך שזה מורכב. בכל מקרה, אני מבינה שאני מייצגת את כולם. דתיים, חילוניים, מתנחלים, זה קומפליקייטד".

אפרופו מתנחלים - נינט הופיעה בגוש קטיף לקראת הפינוי. את היית עושה את זה?

"אין תגובה. בכל מקרה, עזבי פוליטיקה. מה שחשוב זה שהשיר שלי יבוא מהרגש, וכשישמעו אותו לא יחשבו על פוליטיקה, דת וגזע ומין, כמו שאני לא אחשוב על השואה כשאני אשמע שיר של גרמניה".

כשמימון זכתה במקום השני בניצנים לפני כמעט שנתיים, האכזבה לא היתה קלה. מצד שני, תחרויות ומבחנים היו מאז ומתמיד חלק ניכר מחייה, עוד מאז שהיתה ילדת פסטיגלים בת עשר. מי שלא יכול לעמוד בחום, לדידה, עדיף שיתרחק מהמטבח. "לפעמים אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה - כל החיים שלי זה תחרות. פסטיגלים, אודישנים ללהקות צבאיות, 'כוכב נולד', קדם אירוויזיון, ועכשיו האירוויזיון. גם בלהקת הנוער ששרתי בה היתה תחרות. כל הזמן רציתי לשיר ולרקוד ולהיות בפרונט, וידעתי שאין מקום לכולם".

לא נמאס להתחרות כל הזמן?

"ככה זה בתחום הזה. זה אולי נשמע רע, אבל התחרות היא הדרך הכי טובה למצות את היכולות שלך. צריך הרבה כוח רצון, אמונה, והכי חשוב, אם אתה מתרסק, לקום להמשיך. מי שלא מספיק חזק בשביל זה, אין לו מה לחפש בתחום".

נשמע קשה.

"זה לא קל. אתה חייב להמציא את עצמך בכל פעם מחדש, ולא מספיק שכותבים באיזה מועדון נצפית ועם מי, המוסיקה צריכה לרגש ולעניין. יש אנשים שנהיים ציניים וממורמרים מהתעשייה, אבל לי זה לא קרה. חבל לי שיש כאלה שלא יודעים לפרגן, שלא מבינים שתחרות זה דבר טוב, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עליי".

שבועיים לפני השיחה הזו, אני מתלווה לשירי לצילומי הקליפ שלה, בחיפה, באולם בית הספר בו למדה. "זה ממש סגירת מעגל בשבילי", היא מנצלת רגע לנוסטלגיה. "אני זוכרת שהופעתי על הבמה הזו בכיתה ט'. שרתי את 'לגור איתו' במסכת פורים, והתרגשתי נורא".

היום, מי שמתרגשים הם בעיקר הילדים, שיצאו משיעור כדי לצפות באלילתם ואולי לזהות את עצמם בקליפ, כשהם צורחים ומניפים שלטי אהבה. מימון הנוצצת שרה מולם במחשוף שתלמידים בדרך כלל לא זוכים לראות בהפסקת עשר, ולידי מתגבשת התערבות מעניינת. שלושה בנים מציבים אתגר בפני חבר רביעי - לגשת לשירי ולתת לה נשיקה בין הטייקים. כשמגיעה ההזדמנות הילד מתקרב אל מימון בהיסוס, וחוזר כלעומת שבא, "עזבו, חבר'ה, היא מתביישת".

מימון צוחקת כשאני מספרת לה את מה הפסידה. "זה בטח ילד שעוד לא נישק ילדה בגילו, ורוצה להתחיל דווקא בי. בנים שמעריצים אותי הם חמודים נורא. יש כאלה עדינים ומתוקים, ויש את אלה שמשחקים אותה גדולים וקשוחים, באים ומבקשים חתימה, ואז אני שואלת, 'זה לאחותך?' והם אומרים בקול שקט, 'לא , זה לי'".

מימון כבר התרגלה להשפעה הכמעט מאגית שיש לה על המעריצים הצעירים. "מהזמן שלי ב'אקזיט', הבנתי כבר שילדה בת 14 תעשה כל מה שתגידי לה, שיש לי כוח גדול בידיים", היא אומרת. "אני לא רוצה לעצב אישיות של אף אחד, זה מפחיד, אבל אם אני יכולה לעזור אני מנסה".

במה, למשל?

"לא מזמן פגשתי ילדה שלא הולכת לבית הספר כי החברות מציקות לה. ישבתי איתה, ביקשתי ממנה שתלך לבית הספר ותקבל ייעוץ מפסיכולוגית, ועכשיו הודיעו לי שהמצב שלה ממש משתפר. זאת הרגשה מדהימה".

אז את דמות חינוכית?

"אולי, קצת. באופן עקרוני אנחנו לא מתיימרים לחנך את הנוער ב'אקזיט', וכל הזמן יש עניינים ופרובוקציות עם התוכנית, אבל בעצם זה הכל בטעות. אם מסתכלים עלינו מחוץ לתוכנית, אנחנו ממש ילדים טובים אחד אחד. הבנות חנונות, לא מעשנות ולא שותות, אחת נשואה, השנייה סטודנטית לתקשורת. ועפר שכטר, הוא פשוט נשמה טובה. הוא ילד שובב, כמו כל הילדים, והוא עשה כמה טעויות, אבל הוא מתעלה על עצמו ועובד קשה. אני נורא מעריכה אותו".

נמאס לך שמדברים איתך על המראה שלך?

"לא. יצרתי לעצמי תדמית שאני אוהבת, אז למה שיימאס לי? אני לא יכולה להופיע עם ג'ינס, זה פשוט לא אני. ברחוב אני אולי אלך ככה, אבל על הבמה אני חייבת לשדר משהו אחר. אז מדברים על המחשופים שלי הרבה, ולפעמים גם אני רואה את עצמי בטלוויזיה ואומרת וואללה, חתיכת מחשוף דפקתי, אבל בסך הכל אני מרגישה עם זה בנוח, ובזה זה נגמר. הרי אלוהים נתן לנו הנשים כזו מתנה יפה, ואם את יודעת להשתמש בה, אז למה לא?".

כל אחת יודעת להשתמש בה?

"יכול להיות שעל נשים אחרות הבגדים שלי ייראו זנותיים, או לא יחמיאו. זה גם תלוי בכמה שאת שלמה עם הגוף שלך. יש נשים שמנסות לשדר משהו, וזה יוצא מאולץ, אבל אצלי זה יוצא הכי טבעי בעולם".

גם הציניקנים הגדולים ביותר לא יוכלו להכחיש ש"השקט שנשאר" הוא אחושרמוטה של שיר רומנטי. המושא האישי של שירי, אלדד, סטודנט למינהל עסקים וחבר די יציב במשך השנה וחצי האחרונות, לא נמצא כאן, אבל רוחו שורה על שירי. אפיזודת עפר שכטר הקצרצרה אליה היא התפנתה בשנה שעברה, כשהיתה בהפסקה עם אלדד, הסתיימה, ומאז הם חזרו והכל, היא מאשרת, דבש.

קשה להיות חבר של שירי מימון?

"אני חושבת שכן. אין לי הרבה זמן פנוי, אז קשה להיפגש ולעשות דברים, אבל אלדד באמת מדהים. הוא נותן לי כל כך הרבה ביטחון ותמיכה ואהבה, ובכל יום שאני קמה איתו זה כמו יום חדש. זה לא קרה לי אף פעם, ודווקא יש לי ניסיון, אני ילדת חברים כזו, אחת שתמיד היה לה חבר לתקופות ארוכות, שנתיים, שלוש. אבל אף פעם לא הרגשתי ככה".

את מאמינה באהבה ממבט ראשון?

"לא. אחרי שנתיים עם בנאדם אי אפשר להכיר אותו, אז בטח שממבט ראשון אי אפשר. במבט ראשון אפשר להידלק על המראה, זה הכל. עם אלדד זה לא קרה מאוד מהר, היינו חברים טובים קודם. בכלל, יש לי הרבה ידידים. אני מאוד ממליצה להיות בקשר עם אקסים".

טוב, עם אחד מהם את עובדת, אין ברירה.

"מה, עפר? לא, זה היה נורא קצר, אני מדברת על החברים הרציניים שהיו לי. כולם עדיין ידידים שלי".

איך מתחזקים זוגיות?

"מדברים המון, ועל הכל. ותמיד משקיעים. אנחנו נורא קיטשיים, משאירים אחד לשני פתקים ו- SMSים, לא לוקחים אחד את השני כמובן מאליו. אלדד לגמרי קול בכל מה שקשור לפרסום שלי, זה פשוט לא מזיז לו. הוא יודע שהכיף שלי בחיים זה לשבת איתו ולראות טלוויזיה, ומבחינתי לא לצאת מהבית בכלל".

מה אתם רואים?

"'מלך השכונה', 'סיינפלד', 'כולם אוהבים את ריימונד'. בהתחלה רק אני הייתי מכורה לשידורים חוזרים, עכשיו גם הוא".

את הבוגרת או הילדה בקשר?

"אני חושבת שזה די שיוויוני בינינו. אני אדם מאוד בוגר ורציונלי, אבל לא רוצה להיות זקנה בת 24. אני צריכה מישהו שיתמוך בי כשגם אני נשברת, ואלדד מספק לי את זה. אבל באופן כללי, אני תמיד הדמות המאזנת. גם עם חברות שלי. לכל אחת יש את הטירופים שלה, ואני נחשבת היציבה בחבורה, זאת שלא תשתכר, זאת שתטיף מוסר לאחרות. לפעמים הן מפחדות לספר לי דברים, כי הן כבר יודעות מה אני אגיד. נו, מה לעשות, כנראה שפשוט עברתי תהליך התבגרות מזורז".