רגעים של אושר

ישראל היא מדינה שנעה על הציר שבין טרגדיה לאופוריה, בין סקנדל לפסטיבל. יציאה מפרופורציות זה הספציאליטה שלנו בכל תחום כמעט, כולל הספורט המקומי כמובן. כל התמודדות של נציגי הכחול-לבן מול הגויים הופכת בעיני העם היושב בציון למלחמת השחרור (תשאלו את הצרפתים או את האוסטרים) וכל ניצחון משול לכיבוש הכותל (אחרת קשה להסביר כותרות כמו "אירופה בידינו", בזמן שהיבשת אליה אנו נושאים עינינו בתקווה לא ממש שמה עלינו). אבל כמו שאומרת הקלישאה הכי חבוטה שיש, אין למדינה שלנו הרבה רגעי שמחה, וכשמדובר בתחום הספורט זה נכון שבעתיים. את המעט שיש אנחנו אוהבים לחוות בצורה טוטאלית, עד הסוף, הכי קיצוני שיש.

קל מאד לאפיין הישג ספורט בעל אופי לאומי, כאן אצלנו בחצי קליפת הבננה של המזרח התיכון. זה מתחיל במדינה שלמה שנותנת רוח גבית לבחורינו האמיצים בים, על הפארקט או על הדשא, ממשיך אחרי הזכייה במדליה או הניצחון הגדול עם שיחת הטלפון הבלתי נמנעת מהנשיא ומראש הממשלה ("פיני..אה..פיני...", הפך למטבע לשון כמעט), ממשיך במצעד פוליטיקאים וספונסרים שתופסים טרמפ על הקרנבל וכמובן – כותרות ענק בעמודים הראשונים בכל העיתונים היומיים. הציבור כולו – כולל אלו שבימים כתיקונם משתמשים במוסף הספורט בעיקר כדי לעטוף דגים – מדקלם מתוך שינה את שמות הספורטאים שהביאו לנו נחת ופתאום נראה שעמישראל מאוחד ומוכן ללכת יד ביד קדימה, אל עבר עתיד טוב יותר. אחרי שבוע, אתם כבר יודעים, זה עובר לכולנו וחוזרים לשגרה. הנה תזכורת לאותם רגעים בשנה האחרונה שבהם כולם (כמעט) היו מאוחדים תחת הדגל.

הכי ישראלי שיש. פה אין מכבי, בית"ר או הפועל, כאן יש דגל כחול-לבן שמתנוסס למעלה-למעלה, עם התקווה שמתנגנת ועושה צמרמורת גם לציניקנים הכי גדולים שבינינו. נכון שג'ודו מעניין 90 אחוז מהציבור בערך כמו מצב החסה בצפון קוריאה ואם תשאלו עשרה עוברי אורח ברחוב מה פירוש המילה "מיסטרל", תשעה מהם יבקשו מכם בנימוס להפסיק לקלל. אבל בקיץ האחרון מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשאריק זאבי נלחם על המזרן כדי לזכות במדליית הארד, ושבוע לאחר מכן, בשעות הצהריים של אותו יום בלתי נשכח, המשק נכנס לשביתה ספונטנית בזמן שגל פרידמן פימפם את הגלשן שלו אל עבר קו הסיום הבלתי נראה על המים. כולם זוכרים איפה הם היו כשהתקווה התנגנה באתונה, ואפילו לימור לבנת נכנסה לפנתיאון כקופצת המהירה ביותר מהטריבונה אל הפודיום.

לא ננסה לטייח – גם אנחנו בתקשורת חוטאים בהזנחת ספורט הנכים ונזכרים בו פעם בארבע שנים. אבל כמו במקרים רבים, התקשורת מבטאת את הלך הרוח בציבור ואם תהיו הוגנים עם עצמכם תודו שגם אתם לא בדיוק מרימים טלפון לאברהם תשובה (ותודה על שיתוף הפעולה הנפלא) בכל שבוע כדי לברר תוצאות בזמן אמת מבית הלוחם. מעט אחרי האולימפיאדה באתונה שוב הזכירו הספורטאים הנכים שהם כאן, ובגדול, ושבזמן שהעם נכנס לטירוף חושים ממדליית זהב ראשונה, הם ממשיכים להביא זהב וכסף לפי משקל ולשבור שיאים עולמיים בתדירות מדהימה. המשחקים הפראלימפיים תפסו במשך שבועיים מקום של כבוד במהדורות החדשות ועלו לכותרות הראשיות, עם יצחק ממיסטבלוב, קרן לייבוביץ', ענבל פיזארו ויתר חברי המשלחת, שהוכיחו שוב מה המשמעות של כוח רצון. ולא רק בספורט אלא בהכל.

לא מדובר אמנם בנבחרת ישראל, אבל כשאנשים שואלים אחד את השני איפה רואים את "המשחק", ברור שמדינה שלמה תשב בערב מול המסכים. חוץ מזה, כבר כשמכבי שובצה לשחק נגד באיירן מינכן בערב ראש השנה, היה ברור שעוד לפני שריקת הפתיחה הולך להיות פה מעניין במישור הבינלאומי. אופ"א עשתה שרירים, הצעות לפתרונות הועלו השכם וערב, שרי ממשלה התערבו והגרמנים החביבים דווקא יצאו בסדר והודיעו שכל מה שיחליטו מקובל עליהם. בסופו של דבר האוהדים בצהוב הגיעו ליציעים ברמת גן עם הגפילטע בגרון (או חתיכות חריימה בין השיניים, אם תרצו) וראו את מכבי מקבלת קינוח לארוחת החג בדמות הפסד מרגיז בפנדל. עברו עוד כמה מפלות בדרך, עד שבערב בהיר אחד הגיע הניצחון הגדול וההיסטורי על אייאקס ברמת גן. ברוך דגו חגג עם צמד אישי, מכבי שיחקה כמו קבוצה אירופית לכל דבר והאוהדים חלמו על המשך הדרך בגביע אופ"א. והיום? מכבי מקווה לזכות בגביע. אופ"א אולי בשנה הבאה.

אם משחקי הנבחרת בכדורגל, נגד היריבות הבכירות בבית, עם סיכוי להגיע למשחקי ההצלבה על המונדיאל, נחשבים לאירוע לאומי, איך תגדירו אותם כשאת השערים הכל-כך חשובים כובשים דווקא שחקנים מהמגזר הערבי? אולי אירוע דו-לאומי. כל העסק היה קצת יותר מדי מורכב וקרה בתוך זמן קצר כל כך, שפשוט בחרנו לחבק את וואליד באדיר ועבאס סואן כאילו היו המשיח, ביחד ולחוד, בכבודם ובעצמם. הגול של סואן בדקה האחרונה נגד אירלנד הכניס מדינה שלמה לאקסטזה ולרגע נדמה היה שהנה, ישראל הופכת למדינת כל אזרחיה. קפטן סכנין, שלפני שנה הניף את גביע המדינה וגרם כאב ראש לכמה אלפי אוהדים (לא משנה של איזו קבוצה), הקדיש את השער לכל העם, איחל פורים שמח ולא שכח להזכיר שבעיר הבירה הוא מוקצה. למחרת הוא הפך לגיבור לאומי, כמה ימים לאחר מכן הצטרף אליו באדיר עם השער נגד צרפת, שמחה וששון, כולנו אחים וכל ישראל ערבים זה לזה, גם הערבים. כל זה לא ממש השפיע על קבלת הפנים הדוחה לה זכה סואן מיד עם חידוש הליגה (לא משנה מאוהדי איזו קבוצה).

אפשר ומותר להיות ציניים נוכח העובדה שמכבי כבר לא ממש צריכה להתאמץ כמו פעם כדי לזכות בגביע אירופה, אבל אי אפשר להישאר אדישים לכך שפעמיים בתוך שנה, הגיעו כמעט מאה אלף איש כדי לחגוג. האימפקט המדהים שיש לזכייה של מכבי על סדר היום בישראל הוא דבר שאין בהרבה מקומות נוספים בעולם. בשנה שעברה זה היה כאן, קרוב לבית, ומיד אחרי הגמר הגיעו כולם לגני יהושע, אבל נראה כי מה שהיה השבוע מרשים אף יותר – עשרות אלפים חגגו בכיכר רבין ביום ראשון ומצאו כוחות לחגוג גם למחרת. השחקנים, שהגיעו לפארק מותשים אחרי לילה נטול שינה וטיסה ארצה, נראו כמי שקיבלו אנרגיות חדשות מול ים האדם הצהוב.