שביל הבריחה

אלבום הבכורה של לירז צ'רכי מתחיל ונגמר ברגל ימין. שיר הפתיחה "עוד צהריים" מציג מלודיה נעימה, בתיבול אתני לא מעיק ושירה נחושה ומעניינת. שיר הסיום המיוחד "באיטיות" מצליח לרגש וללטף את האוזן (אם כי כמה דקות השקט באמצע השיר בעיקר מרגיזות ומדובר בגימיק מיותר לחלוטין). למרבה הצער, ההבטחה שטמונה בשירים האלה לא מתממשת באלבום כולו, שלמרות הפוטנציאל לא מצליח להמריא.

צ'רכי פוסעת בשבילי הפופ האתני, עם נגיעות קלות של רוק, תוך שהיא מקפידה שלא לחרוג מהקווים המסומנים. התוצאה היא מבחר של שירים יפים, פחות או יותר, אבל כאלה שלא מצליחים להשאיר חותם של ממש ונמוגים מהזכרון רגעים קצרים לאחר ההאזנה. הבעיה העיקרית של האלבום היא ההתעקשות של צ'רכי להישאר נעימה מדי בבלדות, וקשוחה פחות מדי בקטעים הקצביים. יש בקול שלה נטייה ברורה לכיוון המלודרמטי, אבל לאורך רוב האלבום נדמה שהנטייה הזו מרוסנת יתר על המידה.

על רוב הלחנים באלבום חתום הבעל והשותף ליצירה זיו קוז'ו, שאחראי גם על ההפקה המוזיקלית והעיבודים. המרכזיות של קוז'ו אמנם מצליחה להעניק לאלבום סגנון ברור ואחיד, אבל דומה שמעט יותר גיוון דווקא היה תורם לאלבום יותר עניין, בעיקר משום שרוב השירים דומים מדי זה לזה. "אל תפסיק" שכתב והלחין יהודה עדר ו"נשכח מליבך" של ירון כהן הם דוגמאות טובה לחריגה (קלה אמנם) מהקו האחיד. בנוסף, קוז'ו אמנם יצר לאלבום סאונד נקי ומעודכן, אבל לעתים קרובות מדי הוא מפלרטט באופן מוגזם עם הקיטש, מה שהופך את ההאזנה הרצופה לאלבום כולו ברצף למתישה.

לצ'רכי יש כשרון רב וקול מעניין (שדומה קצת, מה לעשות, לזה של הדודה ריטה). העובדה שמדובר גם בשחקנית ("סוף העולם שמאלה") ניכרת ביכולת הגשת השירים שלה ובעושר ההבעה. האלבום יכול להיות נקודת פתיחה טובה לקריירה מוצלחת, אבל בפני עצמו - הוא מהווה החמצה, בשל מחסור בלהיטים של ממש ובאמירה. צ'רכי כבר נמצאת במחצית השנייה של העשור השלישי של חייה, ובגיל הזה כבר אפשר לצפות למטען אישי ואמירה ברורים יותר, כאלה שישאירו חותם מובהק יותר אצל המאזין.