אחותנו הנהגת

היום, כשצה"ל כבר מתהדר בטייסת קרב ראשונה, טייסות מסוקים ונווטות, נהגת אוטובוס לא אמורה להיראות כמשהו יוצא דופן. "למרות זאת", אומרת גיה ברקאי, 48, "הרבה בהתייחסות לנשים לא השתנה מאז. אנשים עדיין מרימים גבה כשהם רואים נהגת אוטובוס, נהגת מונית או צמה ארוכה שמשתלשלת החוצה מבעד לקסדה של אופנוע כבד".

"זו עבודה מאד כיפית, סוג של התמכרות". גיה ברקאי (משמאל) ומשתתפות כנס "נשים מאחורי ההגה". צילום: מיכאל קרמר

במשך ארבע שנים עבדה ברקאי כנהגת אוטובוס. "רק בדיעבד זה הפך ל'אישיו'. אז זה היה טבעי לגמרי. משהו שהתגלגלתי לתוכו. אבל עדיין, עד היום, כשאני מספרת למישהו על עצמי, זה מה שתופס. בזה כולם מתעניינים".

היום היא מנהלת את "שבע", מרכז לאמנויות הריפוי ביפו, שיארח היום את כנס "נשים מאחורי ההגה", כנס נהגות האוטובוס הראשון בישראל. הרעיון למפגש הייחודי עלה אצל ברקאי בעקבות פגישה מקרית עם אחת הנהגות שעבדו איתה באותה תקופה. "שוחחנו וסיפרנו אחת לשנייה מה עשינו מאז העבודה המשותפת כנהגות אוטובוס", היא משחזרת. "התברר שבמקרה שתינו עשינו מסלול מאוד דומה, ואז התעוררה בי סקרנות. עניין אותי לדעת מה קרה עם שאר הנהגות, בעיקר בנות הדור שלי, מה הן עשו בחיים. אז נחשבנו לפורצות דרך, ליוצאות דופן. בלי להתכוון נשאנו את דגל הנשיות והפמיניזם".

הערות שוביניסטיות

לנהיגה באוטובוס הגיעה ברקאי בגיל 23. "הייתי אחרי נישואים ולידה ראשונה. זה היה בשנים של אחרי מלחמת יום הכיפורים. הרבה גברים היו מגויסים, הרבה נפלו במלחמה, והיה מחסור בעובדים בתחבורה הציבורית. במסגרת מל"ח - משק לשעת חירום - קרא משרד העבודה לנשים לבוא ולהיות נהגות אוטובוס. 'אגד' 'ו'דן' קיבלו אישור להכשיר נהגות. דרשו אז שנתיים רשיון על מכונית פרטית ומספר שיעורי מינימום. די מהר הפכתי לנהגת. כנראה שראו שאני נהגת טובה, כי הציעו לי להישאר באגד כשכירה".

בין 1978 ל-1982 חרשה ברקאי את כבישי הארץ. "הוצאתי חיילים מסיני בתקופת הפינוי, נהגתי בהסעות וטיולים של בתי-ספר, ראיתי את כל הארץ". מאותה תקופה היא זוכרת נהגות רבות. "כולן היו נשים מאד נשיות, צעירות, מטופחות. אני זוכרת עד היום תגובות של נוסעים שעלו לאוטובוס וראו פתאום איזו ילדונת רזונת בגופייה. היו כאלו שפחדו לעלות וחיכו לאוטובוס הבא, היו כאלו שפירגנו, והיו אלו עם ההערות השוביניסטיות, 'אישה, תלכי למטבח'".

מהנהגים הגברים שעבדו לצדה זוכרת ברקאי רק טובות. "הם פינקו אותנו ודאגו לנו. לא היה נושא של הטרדות מיניות. ההפך, המון תמיכה. בסך הכל אני זוכרת את ארבע השנים האלו כתקופה מאד יפה, שנתנה לי המון. האמת שאני קצת מתגעגעת לנהיגה באוטובוס. בהתחלה עוד קראו לי לרענון, כמילואים, אבל בשמונה השנים האחרונות לא נהגתי. למרות זאת, זה משהו שלא שוכחים. אם אני אעלה עכשיו על אוטובוס, אני אנהג בו בלי שום בעיה".

חלומות ילדות

בניגוד לברקאי, שראתה בנהיגה עיסוק זמני בלבד, שלומית צור, 45, נהגת בסניף אגד בהרצליה, הפכה את הנהיגה למקצוע. "זה היה חלום ילדות שלי", היא אומרת. "בגיל 16 היה לי חבר שהיה נהג אוטובוס בדן, ואני פשוט התאהבתי בעבודה הזו. ב-1984, תקופת מלחמת לבנון, חיפשו נשים עד גיל 35 לנהיגת אוטובוסים. זו היתה ההזדמנות שלי להגשים את החלום, ועשיתי את זה".

במשך שנים רבות היא הובילה נוסעים למטוסים ומהם בנמל התעופה בן-גוריון, ולפני כשמונה שנים הגיעה לאגד. אישה נהגת לא נראית לה משהו חריג. "אנחנו עושות הכל יותר טוב מהגברים. אני כל הזמן מקבלת מחמאות מנוסעים. אומרים לי, 'אנחנו בטוחים כשאנחנו נוסעים איתך'. יש כאלו שמחמיאים ואומרים, 'את אחלה גבר'".

גם שרה אנג'ל, 48, נמצאת כבר 20 שנה על ההגה. עכשיו היא עובדת בסניף אגד בראשון-לציון. "זו עבודה מאד כיפית. סוג של התמכרות. תמיד הייתי אחת כזו שלא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. אוהבת חופש, מרחבים".

אנג'ל אומרת שעד היום היא עדיין נתקלת בתגובות הפתעה של אנשים שעולים לאוטובוס ורואים מולם נהגת. "הם אף-פעם לא פחדו, אבל אומרים, 'יא, פעם ראשונה נהגת', או 'איזה כיף'". עם חלק מהנוסעים הקבועים יש לה יחסים חמים של ממש. "מביאים לי אוכל, ממתקים. יש כאלו, מבוגרים נחמדים, שאפילו עולים לאוטובוס ומנשקים אותי על הלחי".

ואיך ההשתלבות במקצוע שעדיין נחשב לגברי? לדברי אנג'ל לא מדובר במשהו חדש עבורה. "כבר בגיל 15 שיחקתי כדורגל בקבוצת בנות של מכבי יפו. תמיד הייתי עם הבנים. יש לי גם רשיון נהיגה על משאית ועל אופנוע כבד. הנהגים בסניפים שעבדתי תמיד התייחסו אליי כמו אל אחת מהחבר'ה. שכחו שאני אישה. הייתי שומעת את כל הסיפורים הכי אישיים שלהם. בחיי, הם יותר גרועים בזה מנשים. מרכלים כמו זקנות".

בחברת אגד התלהבו מאד מהיוזמה של ברקאי לכנס ונרתמו לעזרתה. "זה סוג של איחוד, שזכה להיענות מלאה מצד הנשים", היא אומרת. "כולן שמחו והתלהבו מאד. לפי ההערכות, יגיעו למעלה מעשרים נשים, וההתרגשות שלי הולכת וגוברת ככל שזה מתקרב.

ברקאי, צור ואנג'ל מקוות שהמפגש יהפוך למסורת. "הנשים שעובדות היום מכירות אחת את השנייה באופן רופף. לפעמים מדברות בטלפון", אומרת צור. "אני מקווה שהמפגש הזה יחזק את הקשר בינינו".