שיירה אינסופית בגיהינום
"אין לנו מטרה, רק שכולכם תתפגרו בדרך", זה מה ששמעה הרטה גולדמן מחייל גרמני, עת צעדה בקור המקפיא של גרמניה בינואר 1945. רבבות, שכמותה שרדו את המחנות, נפחו נשמתם ב"מצעדי המוות" האינסופיים - מי ברעב ובחולי, מי בקור ומי מכדורי המלווים. בכוחותיה האחרונים, הצליחה הרטה להימלט - ואז גילתה שאיבדה את אמה, אחיה וכל מה שהיה לה
ה"מצעד" היה האחרון במסכת הזוועות שחוותה הרטה גולדמן במלחמת העולם. 60 שנה אחרי התופת, בגיל 77, המראות והזיכרונות עדיין טריים במוחה, כמו עצר הזמן מלכת. כשפרצה המלחמה, הייתה בת 11. היא חיה בכפר במחוז שלזיה שבפולין עם אביה, אמה ושני אחים גדולים. משפחת טיברגר הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר - וגם הכי עשירה. "יום אחד", משחזרת הרטה, "הגרמנים נכנסו לכפר ועשו מספר שינויים. אסרו עלינו ללכת לבית-ספר, ירו בכלב, גירשו את העוזרת ולקחו את כל הכסף והזהב שהיה בבית. המקומיים לקחו לנו את העסק ונשארנו לחיות בקומה הראשונה של הבית. בהדרגה לקחו את אבא למחנה עבודה ואחר כך את שני אחיי - אדמונד והוגו. נשארנו רק סבתא, אמא ואני. הייתה לנו גינה שאבא אהב לטפח, היו בה כל הפירות שגדלו באירופה ובמשך שלוש שנים התקיימנו ממנה. נשארנו שלושתנו בבית, עד שגמרו לבנות את אשוויץ".
ב-28 ביוני 42' צוו היהודים באזור להתייצב בתחנת הרכבת, שם מיינו אותם. "הייתי בת 14, אבל אמרתי שאני בת 15. הפנו אותי לתא של העבודה, את אמא וסבתא שלחו למקום אחר. אמרתי לגרמני שעמד שם שאני רוצה לאמא, אז הוא אמר שאם אני רוצה לחיות - כדאי שאשאר בחדר הזה. אמרתי לו, אני רוצה רק לנשק אותה. הוא נתן לי לצאת לרגע. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא וסבתא".
יותר אכזריות מהגברים
במשך שלוש שנים שהתה הרטה במחנות עבודה בפולין. בעיקר הכינה מצנחים עבור צבא גרמניה. "השגיחו עלינו נשות אס-אס, הן היו הרבה יותר אכזריות מהגברים - לא אחת היכו ועינו אותנו". האסירות במחנה חיו על פת לחם אחת בשעות הצהריים, ומולן מדי בוקר זללו השומרות כריכים דשנים. "יום אחד לא יכולתי יותר ופשוט התחלתי לבכות". לבכי הזה היה מחיר: אחת הקצינות, ששאלה "לא טוב לך אצלנו?", חבטה בחוזקה בעינה, והותירה לה צלקת עד היום.
ואז, בינואר 1945, התבקשו האסירות לאסוף את חפציהן האישיים, קיבלו מעט לחם, ובלי שום הסברים - יצאו לדרך. דרך ארוכה, אינסופית. "היינו בערך אלפיים נשים וחילקו אותנו לשתי קבוצות. צעדנו כל היום, כשהשלג הכבד מגיע עד הברכיים. שאלתי חייל גרמני לאן אנחנו צועדים, מה המטרה? 'אין לנו מטרה' הוא השיב, 'המטרה היא שכולכם תתפגרו בדרך'.
"בלילות היו מכניסים אותנו לכל מיני אכסניות קש. היה קור כלבים". בדרך חלו הנשים בדיזנטריה, אצל רובן הקור העז נתן אותותיו בדמות נמק. פרט לתפוח אדמה רקוב בבוקר, הן התקיימו בעיקר מאכילת השלג שהצטבר בדרכים. "לאורך כל הדרך ביקשנו מאלוהים שייתן לנו עוד יום. אולי זה ייגמר, אולי יצילו אותנו. בצידי הדרכים התיישבו החולים שלא יכלו ללכת עוד צעד נוסף. הגרמנים נתנו להם כדור בגב או שפשוט היו דוחפים אותם עם הנשק על השלג, ובתוך כמה שעות הם מתו מקור. מי שהתיישב ידע שבזאת הוא גומר את חייו, אבל לא היה כבר כוח. רבים נשברו והשלימו עם גורלם".
אל תוך היער
גם הרטה הגיעה לנקודת השבירה שלה. זה קרה ביום השמיני לצעדה, כשהכניסו את הבנות לאולם תיאטרון צפוף, ללא כל אפשרות לישון ואפילו לשבת. "זה היה לילה נוראי, עמדנו כל הלילה. לא היה שום סיכוי ללכת לשירותים. צואה וזוהמה כיסו את הרצפה, אז גם לשבת לא יכולנו. כל החלונות היו סגורים, החדר התמלא צחנת צואה וריקבון רגליים. מי שעמדה ליד הקיר הייתה מאושרת". במחצית הלילה הנורא נפוצה באולם שמועה: אחת הדלתות נפרצה. הרטה אחזה ביד חברתה רותי והתקדמה לשם. על אף אפיסת הכוחות, היא הרגישה שהיום היא בורחת. "לא יודעת מאיפה היה לי כוח, התחלנו לרוץ בלי להסתכל לאחור עד שהגענו ליער".
35 נשים הצליחו להימלט באותו לילה, חמש מתוכן נתפסו ונרצחו מירי הגרמנים. מלחץ הרוסים שדהרו מערבה, למלווים לא היה זמן לחפש אחר שאר הבורחות, והצעדה נמשכה עוד שלושה חודשים - בלעדיהן. "העמקתי לתוך היער, התחפרתי בשלג עד שהם הלכו. כשיצאתי מהמחבוא הבנתי שאיבדתי את כולן. למזלי, החבאתי שמלה בכרית שסחבתי מהבית, ללא כל סימן זיהוי. גם היו לי שתי צמות בלונדיניות ועיניים כחולות, דיברתי גרמנית כשפת אם, כך שיכולתי להתחזות לגרמניה לכל דבר".
בשארית כוחותיה שבה הרטה לעיר אותה עברו יום קודם לכן. שיירה נוספת של "צעדת מוות" שחלפה בסמוך אליה כמעט ושברה את רוחה. "חשבתי להצטרף אליהם כי לא הכרתי אף אחד בעיר. אבל התעשתי ואמרתי לעצמי שאם ניצלתי, אני חייבת להסתדר. החלטתי שאם עד סוף היום לא אמצא מה לעשות עם עצמי, אקפוץ לנהר. באותו רגע ניגש אלי גרמני ושאל אותי, 'מי את, מה את מסתובבת כאן כל היום'. נזכרתי בשמה של הגויה שגרה איתנו בשכנות ועניתי, 'קוראים לי מריאנה קרופ'.
"סיפרתי שהוריי הגרמנים הלכו לי לאיבוד וכנראה המשיכו בלעדיי, כשנכנסתי ליער לעשות את צרכיי. הוא הזמין אותי לביתו עד שיצליח לאתרם". לאחר שנים של סבל והשפלה, חשה הרטה כמלכה. "הם נתנו לי ספל מרק חם, לחם, אמבטיה חמה ומיטה לבנה. ישנתי יומיים ונשארתי בביתם עוד מספר ימים. בשלב מסוים, כששמעתי ברדיו שכולם לוחצים על הגרמנים, החלטתי לברוח. חזרתי לפולין, לבית הולדתי. לתומי עוד האמנתי שאחזור לחיק משפחתי האהובה".
לא נשאר דבר
אלא שכל תקוותיה וחלומותיה נגוזו באחת. ממשפחתה, כך הבינה, לא נותר איש. "התמוטטתי כששמעתי שאין לי אף אחד", היא נזכרת. "פתאום הרגשתי את כל הכאבים ברגליים ואת הקושי הנפשי של כל השנים הללו. במשך חצי שנה חיפשתי את משפחתי, עד שנודע לי שאמא וסבתא נלקחו לאושוויץ ביום בו נפרדנו ושם ונרצחו. שני אחיי היו במחנה עבודה. אחד מת מטיפוס, השני ניסה לברוח ונתפס. הם הכניסו אותו לצינוק, עינו אותו והטביעו אותו בתוך אמבטיה, כשהכניסו לגרונו צינור. כמה שהוא רצה לחיות".
אך מעט אור בכל זאת היה - אביה של הרטה ניצל. כששמע שביתו בפולין - נסע בעקבותיה. "אבא השתתף אף הוא באחת מצעדות המוות. כמעט כולם מתו בצעדה הזאת. כשהאמריקאים הגיעו, הוא שכב גוסס בין הגוויות. הם ראו שהוא מזיז רגליים ולקחו אותו לבית-חולים. אחרי חצי שנה הוא חזר לעצמו ונפגשנו בפולין. הוא היה שבור וחלש".
ב-1948 הגיעו לפולין שליחים מארץ-ישראל, וסיפרו על המדינה שבדרך. הם ניסו לגייס צעירים שיבואו להפריח את השממה. הרטה החליטה לעלות ארצה. אביה לא הצטרף. הוא היגר לארצות-הברית, שם גר אצל קרובי משפחה וכעבור שנתיים נפטר, מבלי שהספיק לבקר בישראל.
"הגעתי לבדי לארץ ולא היה בה כלום, בקושי היה מה לאכול", מספרת הרטה. "ולמרות זאת, הרגשתי כל כך טוב שנפל בזכותי, אחרי 2000 שנה, להיות בין אלה שמקימים את מדינת ישראל". בישראל התחתנה עם ניצול שואה, אותו הכירה עוד בפולין. לשניים שני ילדים וארבעה נכדים, שממלאים את חייהם. 60 שנה אחרי הזוועה, בביתה שבחולון, מבקשת הרטה להנחיל לצאצאיה רק מסר אחד: "אדם ללא מולדת זה עץ ברוח. תשמרו על המולדת שהקמנו, כי באמת שאין לנו מקום אחר".
לפנייה לכתב/ת 
