בן 97 נדרש להביא "עדים חיים" להוכיח שהוא ניצול שואה

שלמה אוקסנהורן בן 97 מקרית-גת, ניצול שואה שכל בני משפחתו - הוריו ושבעה אחים ואחות - כמו גם בני משפחתה של רעייתו - נספו בשואה, סירב כל השנים לקבל את כספי הפיצויים כי "דם יהודי לא קונים בכסף". אלא שלאחרונה, כשבני משפחתו ביקשו להגדיל את שעות הסיוע בסיעוד המגיעות לניצולי שואה, נדהמו לשמוע שעליהם להביא "עדים חיים" שיעידו כי אכן הוא ניצול שואה.

אוקסנהורן התגורר עם משפחתו בעיר מיזרי'ץ בפולין, כשהגרמנים פלשו. "הגרמנים סגרו על העיר ולא נתנו לאנשים לצאת, ובכל יום ראינו איך מוציאים אנשים מהעיר לאושוויץ ומיידנק. אחרי שנה וחצי ברחנו אני ועוד כמה חברים לגבול עם רוסיה. שם נלחמנו בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה".

הוא החליט לאחר המלחמה לחזור לעירו, שם נישא לחנה רעייתו, הוליד את שני ילדיו, ישראל וריבה, ורק ב-1957 עלו כולם ארצה, לקרית-גת. האב והאם החליטו שהם אינם מעוניינים בכספי פיצויים, ואף השביעו את בני המשפחה שלא לברר אפילו אם הם זכאים לפיצויים.

בבית שמרו ההורים כל השנים על שתיקה רועמת ולא סיפרו לילדים את אשר ראו. "זה הספיק שלנו יש כאב בבטן ושנאה לגרמנים, לא רצינו שהילדים יסבלו גם", הוא מסביר.

"הגרמנים התעללו ביהודים והשפילו אותם. על הברכיים ישבנו כדי לשטוף רחובות במברשות שיניים. הם ירו בילדים קטנים מול עיני הוריהם. הם שרפו את הגופות. ואנחנו נקבל על זה כסף? לא רוצה לראות את הכסף ולא להנות ממנו. בכל לילה אני חולם על בני משפחתי ורואה את הכניסה לביתנו. לא אסלח להם לעולם. הכאב שמור אצלי עמוק בבטן". הוא אומר.

לפני 22 שנה מתה האשה חנה. בפעם הראשונה בה דיבר אוקסנהורן עם משפחתו על השואה ועל אחיו שניספו, היתה לפני עשר שנים כשנכדתו, רווית, נסעה לפולין במסגרת משלחת בני נוער וביקשה את שמות הניספים כדי להעלות שם את זכרם.

לאחרונה ביקשו בני משפחתו לסייע לו בשעות סיעוד המגיעות על פי חוק לניצולי שואה - תשע שעות שבועיות - ונדהמו מהתגובה שקיבלו. הבן ישראל אוקסנהורן, בכיר בשירות התעסוקה בעיר, סיפר: "אבא השביע אותנו כל השנים לא לנגוע בכספי הפיצויים. ואני לא מתכוון להמרות את פיו, אבל לפני חודש הוא חש ברע, יש לו עובדת זרה ורצינו לשפר את איכות חייו בשעות סיעוד, לא להתעשר מהכסף ולא לעשות הון. נדהמנו לשמוע שאנחנו צריכים לדאוג לעדים חיים כדי להוכיח שהוא ניצול. הרי בני גילו כבר מזמן עברו מהעולם".

גם עכשיו, בגילו המופלג, דוחה שלמה את נושא קבלת הסיוע, ובני משפחתו סיפרו כי ככל הנראה יוותרו על כך לבסוף כדי לא להכאיב לו בערוב ימיו.

"החוק מחייב אותנו"

במחלקת הרווחה בעיר אמרו כי "החוק מחייב אותנו לדרוש עדויות של אנשים חיים כדי לקבוע האם אדם זכאי לסיוע בסיעוד כניצול שואה". עם זאת הוסיפו במחלקה שבכל מקרה ננסה לסייע למשפחה בנושא הגדלת שעות סיעוד ככל האפשר".

מהקרן הגרמנית לניצולי שואה אמרו בתגובה כי אוקסנהורן יוכל לקבל מענק חד פעמי בשל בריחתו לרוסיה, רק אחרי שתוגש בקשה מצד המשפחה והדברים יתבררו בארכיון הצבא הרוסי.

לפי הקרן, "זכאים לקבל פיצויים רק מי שעומדים בתנאים הבאים: שהות במחנה השמדה או בגטו בתקופה העולה על חצי שנה. כמו כן, ישנה אופציה נוספת לתת מענק חד פעמי למי שברח למזרח ורשום בארכיון הצבא האדום".  

מקרן משרד האוצר, "רננה", המעניקה פיצויים בנוסף לפיצויים שמעניקה הקרן הגרמנית, נמסר כי "לפי החוק, קבלת פיצויים מקרן האוצר אפשרית רק לאנשים שעלו ארצה עד אוקטובר 1953, ואוקסנהורן אינו זכאי לפיצויים בשל עלייתו לארץ במועד מאוחר מזה". בקרן הוסיפו עם זאת כי בימים אלה החוק נבחן וייתכן שיעבור שינוי.

הסיפור המלא יופיע מחר ב"כל הדרום"