שתף קטע נבחר

איפה היה אלוהים שלי

המאמין שגילה את אלוהים בשואה וגם הכופר שאיבד אותו במהלכה אינם שונים זה מזה. שניהם סוגדים או מנתצים אל שהוא יציר כפיהם ופרי רוחם

איפה היה אלוהים בשואה? זאת השאלה המהורהרת ביותר בדיוני המעמקים על "המאה של היטלר". כופר בעיקר ימצא צידוק לטיעוניו בהסתר הפנים של אלוהים בשואה: "אלוהים שנתן למיליון ורבע ילדים למות כרמשים לא יכול להיות קיים" ו"אם הוא קיים אסור לעובדו". מאידך, הטוען הדתי נזקק ל"נסי השואה": "עובדה - מהשואה קמה מדינת ישראל; עובדה – פחות מחצי מאה אחרי המשרפות והעם היהודי חזק משהיה אי פעם". "עובדה – ניצלתי", ניצלנו!

 

ומה קרה לאלוהי שלי בשואה? שלי בכלל לא היה שם. האלוהים שלי נמצא במקום אחר. עבורי אלוהים והשואה כמעט ולא שייכים זה לזה. השאלה שלי אינה היכן היה אלוהים אלא איפה היו בני האדם, אחיי ואחיותי? שאלת השואה שלי אינה שאלת האדם את האל "אייכה", אלא שאלת האל את האדם "אי הבל אחיך".

 

המאה ה–20 הרי הייתה המאה החילונית ביותר שידענו – מאת האדם. באו בה לידי ביטוי תורות ורוחות של המאות שקדמו לה. רוחניות של שחרור וחילון, אידיאולוגיות של כוח ולאומיות, יחד עם הגלובליזציה של אלילות החומר והחמדנות ללא מוסרות ומגבלות. מי שנכשל בשואה לא היה אלוהים, אלא ברואיו. לא זו אף זו – גם המאמין שגילה את אלוהים בשואה וגם הכופר שאיבד אותו במהלכן של אותן שנות אפלה אינם שונים זה מזה. שניהם, או שתיהן, סוגרים או מנתצים אל שהוא יציר כפיהם ופרי רוחם. הם כועסים או מתרפקים על משהו הנובע מתוכם, עובדי עצמם ודמיונם. אני שייך למאמינים במה שהוא מעבר לאנושי והם מאמינים באלילות לבו האנוכית של האדם. הם נושאים עיניים פנימה אל האגו ולא למעלה אל הטמיר, הקסום, והמשמעותי שמעבר לכולנו.

 

המאה ה–20 ושואתה צריכות להיות לקח לאנושיות, לא שיעור לאלוהיות. לקח האדם שנכשל במשימתו. אין באמת אלוהים של פרטי פרטים, אין אלוהים של השגחה פרטית ואין אלוהים של שכר ועונש כל-כך חנווניים – אני מתפלל והוא מושיע, אני חסיד ומתחסד והוא מגיב ומיטיב.

 

העיסוק האמוני משוכלל הרבה יותר; אלוהים נתן לנו את "הארץ" לחיות בה ולמשול בה. אמונה משמעה אחריות, לא יהירות חילונית ולא רפיסות חרדית. כאשר ה"ארץ" לא מתפקדת זהו כישלונו של האדם האחראי, הקרוב, שלי! לא של אלוהים המאציל והנסתר במרחקיו שב"שמים".

 

השואה קרובה עדיין מדי, שאלותיה עוד לא נשאלו במלואן ותשובותיה עוד לא יכולות להינתן. ובכל זאת הכיוון ברור: הדתות הזקנות ובייחוד היהדות, אם כל דתות המערב, צריכות תורות חדשות. לא תורה של נקם תמיד. לא אמונה של העולם תמיד היה, הווה ויהיה נגדנו. לא "יהודיות שואה" המצדיקה את כל העוולות שלנו כי הן מחווירות לאורה של עוולת העוולות שנעשתה לנו.

 

היחיד והיחד חייבים אמונה מחודשת, הנוטשת את מחשבת ההשגחה הפרטית, אלוהים כבייביסיטר, ככתבה הישנה וכפשוטה הכושלת. כי אלוהים המנהל את כל הפרטים כולם, משמעו: אלוהים שאינו משאיר מרחב מחיה לאנושות כדי ליצור, לברוא, לתקן ולהיות שותפה, בבריאה וביצירה.

 

התורות החדשות הנובעות מהשואה צריכות לכוון את לבן לעיצובם של אנוש ואנושיות טובים יותר. כאלה שלא יצמיחו מתוכם עוד לעולם מקריבי אדם כמו הנאצים, ולא יתנו לקורבנות להיות מושמדים, כמונו וכמו הצוענים וההומוסקסואלים שהיו אתנו שם, כמו הארמנים לפנינו ורוצחי העם ברואנדה ובקמבודיה אחרינו. כאלה שלא יאמינו שיש לנו מונופול על הסבל ובלעדיות על השואה, כי היו ויש שואות שהן לא שלנו.

 

המחשבות האמוניות החדשות בכלל, ובייחוד זו היהודית, צריכות לפרוץ את גבולות הדת המסתגרת הישנה ולהפוך את האמונה באדם כברוא של אלוהים, כיסוד למסורתה ומנהגיה, כבסיס מחייב להידברות בין מאמיני כל הדתות המוכנים לצאת מחוץ לתחומיהם כדי להגן עלינו ועל העולם מפני שפיכות דמים ונפש בשם דת אטומה כלשהי או אנושיות יהירה באשר היא.

 

אברהם בורג, מחבר "אלוהים חזר" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), כותב בימים אלה ספר על משמעות השואה בימינו

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
המאה ה–20 ושואתה צריכות להיות לקח לאנושיות
צילום: איי פי
מומלצים