שתף קטע נבחר

הפיינל פור שלי

טל ברודי טס לארה"ב לפני הגמר בבלגרד לשהות לצד אביו החולה, מיקי ברקוביץ' זוכר את השירה בציבור ביציעים, צביקה שרף לא ישכח את החגיגות בשטרסבורג ולי ג'ונסון האכיל את הקבוצה בלוזאן. רגע לפני הפיינל פור במוסקבה, נזכרים כוכבי העבר ברגעים צהובים גדולים

כיום, כשמכבי תל אביב קבוצת צמרת אירופית, זה נראה טבעי ואפילו קצת מתבקש שהיא תשחק בשלבים העליונים ותגיע לפיינל פור של מפעל הכדורסל הראשי באירופה. אבל היו ימים אחרים, בהם הכל היה ראשוני, כל משחק היה בבחינת אירוע וכל משחק גמר נחשב "קריעת ים סוף". כששחקני העבר הגדולים נזכרים במשחקים הללו, בדרך כלל עולה דבר אחד לראש: הקהל. אותו קהל שמלווה את מכבי לאורך כל השנים. הנה מספר סיפורים.

 

טל ברודי (בלגרד 1977)

 

"גמר כזה הוא משהו שלא שוכחים. בדיוק שבוע לפני המשחק ישבתי בבריכה של מלון אכדיה והגיעו אלי ילדים עם מברק בהול משגרירות ארה"ב (אז לא היו טלפונים), במברק היה כתוב שאבא שלי עבר התקף לב והוא מאושפז בבית חולים. ואז אני הייתי צריך להחליט האם להישאר בארץ עם הקבוצה או לנסוע להיות ליד אבא שלי. זה המשחק שחיכיתי לו עשר שנים ובשבילו הביאו אותי לארץ ועכשיו אני חייב לנסוע...ההחלטה הייתה לטוס מייד לארה"ב ולראות מה

 קורה, הכל כמובן בתיאום עם מכבי. ברגע שהגעתי לאבא שלי הוא פתח עין אחת ושאל "מה אתה עושה פה, חזור מייד לארץ". חיכיתי עוד יום כדי לראות שהכל בסדר.

 

"מכבי אמרו לי 'תטוס ישר לבלגרד, נחכה לך בקנדי (שדה התעופה בניו יורק) כרטיס' , אבל אז קרה לי משהו מוזר ומצחיק: הגעתי, ואין כרטיס. למזלי קראו למנהל המשמרת שם והוא זכר אותי במדי נבחרת ארה"ב ששיחקה בסארייבו עשר שנים קודם והוא האמין לי ונתן לי לעלות לטיסה בלי כרטיס. עם הביטחון של היום זה נשמע מדהים.

 

"הגעתי לבלגרד בדיוק לעשות עם מכבי את האימון המסכם, מזל שאלוהים שמר על אבא שלי, על מכבי ועלי. לראות את הקהל בבלגרד ולחוש אותו היה משהו מדהים. זה משהו שאף פעם לא ישכח והוא יהיה איתי תמיד".

 

מיקי ברקוביץ (בלגרד 1977)

 

"לא האמנו שהגמר נגמר ומביאים את גביע אירופה הביתה לישראל למדינה הקטנה. עשינו דבר נגד כל הציפיות ועשינו היסטוריה. לא סתם אני זוכר יותר מכל את הגמר ב-77'. זה תמיד מרגש לכתוב דפים בהיסטוריה ולהיות ראשוני במשהו וככה הרגשנו כשעלינו למשחק באותו היום אחרי השיחות של רלף

 (קליין). זה היה הגמר הראשון שמכבי השתתפה בו, נגד קבוצה (וארזה) שכבר הביסה אותנו במשך העונה הרגילה.

 

"ידענו שניצחון באותו הערב, ומדינה שלמה תהיה בטירוף. זה ניצחון ראשון למכבי, לכדורסל הישראלי ולמדינה. ואז אתה נכנס לאולם וכל מה שאתה רואה זה צהוב. 5,000 איש עומדים ומעודדים את מכבי. הכל צהוב או כחול-לבן, הרגשנו שאנחנו ביד אליהו ואי אפשר לאכזב עכשיו. זו הייתה אוירה משגעת. מהשניה הראשונה - שירה בציבור. גם כשהמשחק היה מותח וצמוד ידענו שאנחנו עושים את זה בשביל הקהל הנפלא ואנחנו מביאים היום גביע ראשון הביתה לישראל".

 

 

צביקה שרף (שטרסבורג 1981)

 

"כל גמר גביע אתה לא שוכח, כל משחק חשוב בחיים שלך נשאר כזיכרון. הייתי עם מכבי ב-77' בבלגרד כחלק מהמערכת ובשטרסבורג כבר הייתי עוזר מאמן של רודי דאמיקו. הגדולה של מכבי, כמו בכל גמר אחר, היתה בכמות האוהדים

שהגיעה ובאטרף שלהם. זה אותו דור שהיום מגיעים כבר דור שני או שלישי לעודד.

 

"הכדורסל אז היה שונה לגמרי, גביע אירופה היה משחק אחד ולא פיינל-פור. שיחקנו מול בולוניה שהייתה קבוצה מצויינת והפסדנו לה במהלך העונה ואף אחד לא ידע בדיוק לקראת מה הולכים. הם היו קבוצה גדולה אבל לנו היה את מיקי. כשהמשחק צמוד ומותח ברור שהכדור הולך למיקי ואפשר להתחיל בחגיגות וככה היה גם הפעם. הוינר הגדול של הכדורסל קיבל את הכדור ועשה את המהלך של המשחק. החגיגות שפרצו אח"כ זה משהו שלא שוכחים אף פעם, המגרש נצבע בצהוב".

 

דורון ג'מצ'י ( לוזאן 1987)

 

"המשחק בלוזאן כבר היה בידיים שלנו. הובלנו כמעט כל המשחק, אבל בסוף החטאנו המון זריקות עונשין והחזרנו אותם למשחק ואז הגיע המהלך האחרון המפורסם כשביזבזנו את השניות היקרות. אני זוכר שלי ג'ונסון שהחטיא חלק מהזריקות האלו היה כל כך מאוכזב ומתוסכל אחרי המשחק שהוא הזמין את

 כולם לאכול במלון. בד"כ יוצאים לאכול ביחד אבל הוא קנה איזה 20 ק"ג של אוכל, הביא למלון וניסה לפצות אותנו בזה.

 

"ההרגשה הכי קשה היא שאכזבנו את היהודים שהגיעו למשחק, הרי מכבי היא השגרירה הכי טובה של ישראל. זה מה שהרגשנו תמיד ובטח במעמדים האלה, לראות את האלפים באים אחרינו לכל מקום וההתרגשות חודרת לגוף, ובגלל זה הרגשנו דיכאון בסוף. בסופו של דבר היה אירוע מדהים ואנחנו יצאנו מורווחים מהשירות שעשינו למדינה, אבל אז אף אחד לא חשב על זה. אז רק הרגשנו את ההפסד ורצינו להתחבא, בעיקר מפני עצמנו. אם הייתי משחק ליד שחקנים שמשחקים היום, כמו שאראס, יכול להיות שהייתי היום עם ארבעה גביעים בכיס, הם פשוט וינרים ויודעים מה לעשות עם הכדור בכל מצב. מגיע להם כל הכבוד ואני מאחל להם בהצלחה במוסקבה".

 

דיויד בלות'נטל (תל אביב 2004)

 

"מעולם לא ראיתי או חוויתי משהו דומה למה שהלך בתל אביב באותו שבוע, השיא היה כמובן בכניסה למגרש. הכל אבל הכל היה צהוב הרבה יותר ממה שחשבנו שהאולם יכול להכיל, זה גרם לכולנו להזיל דמעה עוד לפני המשחק. הקהל תמך בנו כל המשחק ונתן לנו את הרצון "להרוג" בשבילו ולא להוריד את הדוושה לשניה אחת מהגז ולמעשה לדרוס את האיטלקים. זה היה הרגע הכי גדול בחיים שלי ותחושות שהלוואי שהם רק יחזרו אי פעם.

 

"אני שמח היום בשביל שחקני מכבי שהם חווים את זה שוב אבל עצוב לי שאני לא יכול להיות איתם. אני לא מרשה לעצמי להגיע למוסקבה או אפילו לראות את זה באינטרנט כי אני מפחד שאני לא אעמוד בזה. אני פשוט מקנא ונזכר בהרגשה ובתקופה שהייתה בדיוק לפני שנה". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי רוט
דורון ג'מצ'י
צילום: יוסי רוט
יוסי רוט
צביקה שרף
יוסי רוט
צילום: יוסי רוט
מיקי ברקוביץ'
צילום: יוסי רוט
מומלצים