בראל בחצר הביזנטית
לו העמיקה יותר, יכולה הייתה ועדת רביבי לחסוך 3 שנים של דעיכת השידור הציבורי. עכשיו דרושה תוכנית התנתקות מהפוליטיקה
אפתח בנימה אישית: אין עדנה גדולה יותר, כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל.
לפני שלוש שנים ביקש ד"ר רענן כהן, אז השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור וכיום בנקאי ושדר ב"קול ישראל", למנות את יוסף בראל למנכ"ל רשות השידור. לשם כך נדרש כהן להגיש תחילה את מועמדו לוועדת רביבי. משלל החומרים שעמדו לחובת המועמד, הגיל המופלג של מר בראל הטריד משום מה את מנוחתו של השופט בדימוס, יצחק רביבי. על כן הוא התנה את המינוי בהחלטה של מליאת רשות השידור, על כך שמר בראל הוא "מנהל חיוני ואין בלתו". כהן כינס במהירות ישיבת מליאה, ובנוכחותו הפעילה - אכן, כל החברים, מלבד כותב שורות אלה - תמכו במינויו של מר בראל.
לא במקרה התנגדתי בשעתו למינוי בראל. כמי שעקב אחר מסלול הקידום שלו ברשות השידור, לא הערכתי את יכולתו המקצועית, את יושרתו ואת כושר המנהיגות שלו. בראל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בערבית, אשר משום מה השביעו את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת השידורים הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים - התרפסות לשליט ושוחד מסך.
אבל הדחתו של מר בראל אינה סיבה למסיבה, אלא שעת כושר להפקת לקחים אחדים:
פוליטיזציה מתמשכת - רשות השידור הייתה, נשארה וכנראה גם תמשיך להיות מלקוח פוליטי של ממשלות ושרים. במידה רבה נפל בראל קורבן לפוליטיזציה המעמיקה ברשות השידור, שהוא זירז אותה במו ידיו ובלהיטות רבה. מי שמשחק באש - נכווה. הפוליטיקאים שמינוהו הם גם שהדיחוהו. גם החלטותיה האחרות של הממשלה מעידות על מעורבות גבוהה ועל רצונה להמשיך ולהשפיע על הנעשה ברשות השידור.
כישלון הפיקוח הציבורי - התערבות הממשלה מעידה גם על כישלון הפיקוח הציבורי. המליאה והוועד המנהל אמורים לחצוץ בין הפוליטיקאים לבין השדרים ולאפשר להם לקיים שידור מקצועי. למעשה, המוסדות הציבוריים של הרשות היו למגרש פוליטי אליו מועברים מתחים פנים-מפלגתיים ומאבקים בין המפלגות. במקרה דנן, החברים במליאה ובוועד המנהל היו אלה שבחרו בבראל והמשיכו להעניק לו תמיכה כמעט מלאה - רובם מטעמים פוליטיים. מינוי מחדש של אחדים מהם כמפקחים על רשות השידור כמוהו כפרס על מחדלם, שמן הסתם נוח למי שמינה אותם.
מנגנוני הבקרה - לכאורה, הדחת המנכ"ל יכולה להתפרש כמעין פעולה מתקנת ותעודת כבוד למנגנוני הבקרה שעמלו ועמדו על המשמר. מלבד היועץ המשפטי לממשלה, שקיבל את מלוא אשראי, חייבים להעניק צל"ש גם למבקר המדינה, פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית של רשות השידור. לעומת זאת, חייבים לבדוק את תפקוד הוועדה לאישור מינויים בשירות הציבורי, הלא היא ועדת רביבי. הכיצד התעלמו חברי הוועדה מהחומרים לחובת המועמד שנערמו על שולחנם? לו העמיק מעט יותר, יכול היה השופט בדימוס לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי.
חשיבותה של מראית עין - צדקה השרה דליה איציק שגם מנכ"לים אחרים לא צלחו במיוחד. עובדה זו אינה מונעת מאחדים מהם להטיף בשער. מידתיות מבדילה בין בראל לבין קודמיו: בעוד שמנכ"לים קודמים שמרו על מראית עין של מינהל תקין ושידור ציבורי, הסיר בראל כמעט כל מעטה של בושה: שיקולים אישיים ויצריים הנחו את דרך התנהלותו, שדמתה לחצר ביזנטית. בעוד שקודמיו טיפחו רטוריקה של התעלמות מלחצים פוליטיים, בראל קידש את ההתערבות הפוליטית כחלק לגיטימי בתפיסת השידור הציבורי. אם כך, מדוע לא הכירו לו תודה על התרפסותו ושירותיו הטובים והדיחו אותו? אפשר ופוליטיקאים חפצים בזמן מסך ובחשיפה תקשורתית, אך רבים מהם בוחלים בקבלת האתנן בפרהסיה.
רטוריקה של רפורמה - כצפוי, בימים אלה פורחת הרטוריקה של רפורמה ויש קונצנזוס רחב סביב הצורך בשינוי משמעותי ברשות. מגירות השרים עמוסות בדו"חות ועדות, והמלצות לא חסרות. אלא שהצלחת ל כל רפורמה וכל שינוי מותנית בתוכנית התנתקות - בין פוליטיקה לבין רשות השידור.
