משטרת רינו חוזרת למסך
"דין וחשבון", תוכנית האקטואליה והתחקירים של רינו צרור, מתחילה עונה חדשה ב"ישראל 10". במוקד השנה: המסע להתנתקות
"דין וחשבון", תוכניתו של רינו צרור, חוזרת הערב (ג') בשעה 21:45 לערוץ 10 ובתוכנית הראשונה יוצא צרור למסע בעקבות ההתנקות, או "ההתנגשות" כפי שהוא מכנה את העתיד לבוא.
"העונה הזו אנחנו מתמקדים בהתנתקות", מספר צרור, "בגוש קטיף אנחנו מציגים את ההכנות להתנגשות, תיאור של האנשים את התוכניות שלהם, המתווה, מאגרי החירום שהם מתחילים להכין. במקביל אני מגיע לחברון לזוג בן-דביר שהתחתנו לפני כמה חודשים. הם מדברים פעם ראשונה כזוג ואומרים שם... דברים שצריך לשמוע". (בנגן הווידאו של ynet: ראיון עם אריה יצחקי, היסטוריון צבאי, שמתגורר בגוש קטיף).
האג'נדה החברתית נשארת?
"בהתנגשות בין הכוחות אני רואה עניין חברתי לחלוטין. הדברים יכלו להיעשות אחרת, אבל הם נעשים בדיוק כמו כל הדברים בארץ הזו, בלי תשומת לב. יש איזושהי החלטה שלא מתייחסת לפרטים הקטנים, אבל זה לא משנה כי ההחלטה קיימת. להחלטה הספציפית הזו יש גיבוי מרוב העם, לפחות 50% בתוכו ובטח שיש גיבוי מרוב התקשורת, אבל היא מתנהלת כאילו במישור מדיני. ההתנגשות אינה עניין חיצוני אלא דבר שיעלה לנו הרבה מאוד – אתה גם רואה שהדבר הזה סוחב את תשומת הלב של כולם. בעצם אפשר למות מדקירה ברחוב כל חמש דקות, אבל אם תחפש שוטר שיעזור לך אתה תמצא אותו שם, בהתנגשות".
אתה מנסה לשנות את זה?
"הכוונה הכללית היא כן לנסות ולהזיז. תראה, אני תמיד שמח שהדברים זזים, אבל לא חושב שהתפקיד שלי הוא מעבר להצגת הדברים, אני מראה את הדברים אותם כפי שהם – לשנות, להזיז, או לדחוף, זה כבר לעבור לפוליטיקה או למחנה שעושה דברים בידיים"
בקיצור, להיות "בולדזור".
"זו היומרה. בדרך כלל כשאנחנו מציגים דברים יותר קטנים וספציפיים כמו בעיה של זוג צעיר, או של עמותה, או משכנתא, אז התגובות זורמות בדקה, ואתה רואה שזה מגיב טוב. אבל אני לא שם, במסע שלי, במצב שבו אגיד למישהו איך צריך לעשות, איך אנחנו היינו מנהלים את ההתנתקות טוב יותר ושהחברים שרון ומופז יקשיבו וישנו את הפעולות בהתאם".
מול תוכניות כמו "בולדוזר" יש תחרות או אחווה?
"אני חושב שיש יותר אחווה, בסך הכול אין לנו ממש תחרות. במובן מסוים, תסלח לי על החוסר צניעות, אני מרגיש כאילו אני פתחתי את הכביש החסום הזה וכל מי שנוסע עליו, אהלן וסהלן, זה רק עוזר – גם 'בולדוזר' וגם גיא מרוז ובטח שאילנה דיין, ככל שיש יותר – זה יותר טוב. זה גל גדול אבל בחצי שנה האחרונה יש הרבה פחות התייחסות לנושאים חברתיים, אנחנו עברנו לכסף, קוראים 'דה מרקר' ועל האלפיון עליון ו'החיים הטובים' ואפשר לחשוב שהשניים וחצי מיליון איש שמחפשים את הלחם של מחר עברו לקרוא מדור את מדור הכלכלה'".
אז מה צריך לעשות?
"אני חושב שאתה צריך לעשות את החשבון הפוליטי-חברתי-אישי שלך. אני מכיר לא מעט אנשים שנכנסו לעבודה מעשית בעקבות התוכנית – אבל כל אחד צריך להחליט אם זה המקום שהוא רוצה לחיות בו ואם יש לו מספיק כוח לשנות פה משהו. כשאתה מסתכל על החבורה הקיצונית בימין, ואתה רואה עשרות אלפים, ושאף אחד לא יגיד לי שהם אלפים או אלפיים, כי אני רואה בעיניים – אז אתה רואה חברה בני עשרה, עשרים, שלושים עם מוטיבציות פנטסטיות. מורידים חולצה ועובדים, והקבוצה הזו בעצם משנה את ההחלטות של הפוליטיקה הימנית הממסדית השותקת ואין סיבה שההתנהלות הזו לא תקרה מכל צד או מחנה אחר בארץ, בעיקר מהצד החברתי. אין סיבה שאנשים ישבו ככה, ללא מעש - אנחנו נראה את התוצאות של המחנה הימני בעיניים וכולם יגידו 'איי איי איי איך לא ראיתי את זה בא'. אני מזהה הבדל גדול בין מוטיבציית הצעירים בצד ימין מול הצעירים של השמאל – זה הבדל של יום ולילה. עד שאתה לא רואה את ההתנהלות אתה מתקשה לתפוס כמה כוח יש ויכול להיות בידיים של האזרחים".
יש לי אייטם בשבילך: אתמול הודח מנכ"ל בכיר בתפקיד ציבורי, הוא טוען שזה בוצע על רקע חברתי-עדתי.
"אם משהו אחד לא קרה כאן – זו לא הייתה הדחה עדתית. הבחור קיבל כזה צ'אנס ולכלכך כל כך במהלך הדרך וברמה שאי אפשר לעלות על הדעת. אפשר לתת לו את נאום ההגנה האחרון ולסגור עניין. זו אחת הפעמים הבודדות שהממשלה שלנו הלכה על משהו חיובי וגם לא בקלות. בסיכומו של דבר, בלי כל החבורה הזו של איגוד הבמאים עם דורון צברי ואורי ענבר שהובילו את המהלך, זה לא היה קורה. אם הם לא היו עובדים כמו שהם עבדו על הרשות וחושפים וחופרים ומטפלים – מי יכול היה בכלל להיכנס פנימה לתוך התקציבים המשעממים האלה ולהבין שכאן הם מרמים ופה הם גונבים וכאן הם לוקחים. רק פעולה אזרחית שלוחצת הובילה למהלך הזה של השלטון. ולמהלך הזה מגיע האוסקר של השנה, או לפחות 'אות דין וחשבון'".
לפנייה לכתב/ת 
צרור, האג'נדה נשארת
מומלצים
