פעמיים פוסט בבקשה

הרומן "פוליטיקה" נפתח בסצינת סקס בוטה למדי. ננה, גיבורתו הלונדונית הצעירה, מנסה עם חברהּ, משה, מין בי.די.אס.אמי ואנאלי. אבל לא המין כשלעצמו מעניין את הסופר הבריטי הצעיר אדם תירלוול בספרו הראשון. ההפך כמעט. מה שמעניין אותו הוא איך הפכה חדוות המין, איך הפך ה"אִיד", למין חובה מעיקה, ל"סופר-אגו" של החברה המודרנית.

ננה ומשה אינם חיות-פרא מיניות. הם טיפוסים חמודים וישנוניים למדי, אבל כבני זמנם הם חייבים לציית לצו הקטיגורי של החברה המערבית ו"להתנסות". ננה, היפה והמלומדת אך הביישנית, "התייחסה לסקס ברצינות" (עמ' 12); ממש באותו אופן בו היא מתייחסת לתזה שלה בלימודי הארכיטקטורה. היא אינה מינית במיוחד, לעדותו של הסופר, והפנטזיה היחידה שלה היא "להיות פנטזיה" (עמ' 88). כלומר, למלא אחר פרטי ההלכות שב"שולחן ערוך" של הפרסומות והסרטים הפורנוגרפיים.

מנסה להיות "מלחמה ושלום"

אדם תירלוול מבין את מה שגם סופרים כמו מילן קונדרה, ג'וליאן בארנס ומישל וולבק הבינו לפניו: את מקום קרבות-הגיבורים והדיפלומטיה, מלחמות המעמדות והמוֹבּיליות החברתית תופסים בספרות העכשווית נפתולי היחסים בין המינים. "פוליטיקה" מנסה להיות ה"מלחמה ושלום" של שנות האלפיים, כשאת מקום ההתמודדות בין נפוליאון למצביא הרוסי, קוטוזוב, תופסות התמודדותם של ננה, משה ואנג'אלי זה עם זו ועם רצונותיהם הפנימיים הסותרים. זה ההסבר לשמו "המוזר" של הספר שאינו עוסק בפוליטיקה אלא ביחסים, וזה ההסבר להשראה ששואב רומן הרעיונות הזה מאירועים פוליטיים מובהקים.

למשל, מההוגה המרקסיסטי האיטלקי, אנטוניו גראמשי, שואל תירלוול הסבר מדוע משה אינו מסוגל להתנגד למנאז'-א-טרואה שנכפה עליו למרות שהוא נוגד את האינטרס שלו (עמ' 190); מניקולאי בוכארין, המנהיג הבולשביקי, שואב תירלוול הסבר לניסיונו של משה לשכנע את ננה שלמרות שרע עכשיו - "מנקודת מבט רחבה יותר" המצב הולך ומשתפר (עמ' 190); באמצעות הוויכוח בין ואצלאב האוול למילן קונדרה, הצ'כיים, בתקופת "האביב של פראג", דן תירלוול בשאלה כיצד עדיף לנהוג במערכת יחסים: באצילות או בפרגמטיות? (עמ' 236).

הדמויות של תירלוול הן פוסט-פוסט-מודרניות. הן קראו הכל, ראו הכל, עובדות בתעשיות הפרסומות והתרבות ומוקפות במותגים. הן פוסט-פוסט במובן זה שהן חוככות בדעתן אם לאמץ לעצמן "פנימיות"; הן כבר לא מתרגשות מ"מהפכת המידע" המשתוללת סביבן ויודעות במעומעם שהראוותנות של חברת הצריכה, שכבודה במקומה מונח, לא בהכרח נוגעת לחייהן הפרטיים.

באחד הקטעים המבריקים והבוטים בספר מסתובבים משה, ננה ואנג'אלי ב"פראדה" ("תוך כדי פיהוק" – עמ' 80). משה שונא את המוֹכְרים ואת עולם האופנה כולו. אבל התיעוב ל"פראדה" יותר קונקרטי בסצינה הזו: "הוא חש צורך לחרבן. בני מעיו המו מרוב קפה 'סטארבאקס', וזה גרם לו להפליץ – בקטן, בחשאי. בשעה ששיחק עם תחתונים בלתי סבירים על מתליהם החלקלקים, ההפלצות ייסרו את משה" (עמ' 81). ההפחה ב"פראדה", שמבעבעת במשה בגלל הקפה של "סטארבאקס", מלמדת על תוכנית ההתנתקות הצנועה של תירלוול מהעולם הפוסט-מודרני ומותגיו.

ועוד דוגמה: אנג'אלי, הצלע השלישית ברומן, עובדת כקריינית בפרסומת לטלק לתינוקות של "גונסון". הפרסומת האווילית "מצטטת" מהסרט "קזבלנקה". אנג'אלי מגלמת בקולה תינוק ו"מצטטת" את אינגריד ברגמן המכריזה באוזני הטלק שלה ש"זו תחילתה של ידידות מופלאה". כדאי למקם נכונה את יחסו של המספר לסצינה האופיינית הזו. יחסו נע בין סאטירה כלפי "הציטוט" האווילי לבין ביקורת על הרומנטיות המוגזמת של "קזבלנקה" המקורי (עמ' 139-140). המקום הזה הוא המקום החדש שמבסס לעצמו הפוסט-פוסט-מודרני.

"אנה קרנינה", הקטעים המצונזרים 

במוקד הספר, כפי שכבר בטח ניחשתם, עומד משולש אהבים בין משה וננה הסטרייטים לאנג'אלי הדו-מינית. למרות תיאורי הסקס המפורטים גם כאן, תירלוול יודע כי יותר מהכל דומה האנליזה שהוא עורך לאפשרות החיים בשלושה לרומנים הריאליסטיים של המאה ה-19. זה מקור ההשראה העיקרי שלו - זה ולא אחר.

אדגים את מה שעושה תירלוול באמצעות דוגמה מפורסמת. ב"אנה קרנינה" מתוארת קיטי הקטנה, בת ה-19, כמי שמעריצה את אנה, בת ה-30, ו"מאוהבת" בה. כעת, נניח שטולסטוי היה מוסיף ל"אהבה" הזו פן מיני. קיטי שוכבת עם אנה ואף משכנעת את לווין שאנה ראויה ממנה ועליו לשאתה. אנה מצדה לא שמה על לווין ותקועה ברומן הכושל עם ורונסקי, אולם לבסוף נעתרת לשידוליה של קיטי וחולקת עם לוין וקיטי דירה אופנתית בפטרבורג, בה שלושתם ישנים יחדיו על מצעי "ניקולאי הראשון". כך נראה הרומן המבריק של תירלוול (מינוס הגאונות הפסיכולוגית של טולסטוי). תירלוול מצליח להעביר לנו בכישרון רב שהעובדה שיש כאן סקס "סנסציוני" בשלושה איננה חשובה בכלל, כי בני אדם הם בני אדם והשלישייה מתפרקת למרות הסקס "הנפלא".

אבל יש 'אבל' גדול. תירלוול מעיד על עצמו שגיבוריו אינם "קוליים", כי הוא לא אוהב גיבורים כאלה. הבעיה שהוא והמְסָפר המעורב שלו מנסים מאוד להיות כאלה - ‘cool’. בסופו של דבר "פוליטיקה" הוא ספר "אופנתי", ולמרות שאופנות אינן בהכרח שליליות והאופנה הספציפית הזו דווקא מוצאת חן בעיני, הגיבורים והמספר ב"פוליטיקה" אינם מספיק פצועים, אינם מספיק נוגעים, אינם מספיק מורכבים, אינם מספיק מספקים.

תירלוול מזכיר לי סופר יהודי צעיר אחר - ג'ונתן ספרן-פויר. שניהם הם המקבילה בעולם הספרות לגאוני המחשבים החנונים, שבקוליות נון-שאלנטית דוהרים להם על סקייטבורד בחללים היי-טקיים. הם משכילים מאוד, נתחנים מבריקים של מערכות ('יחסים'), דוהרים במיומנות במסדרונות העלילה, מרוצים מעצמם, אך משתדלים, ללא הצלחה, להצניע זאת. לתירלוול אין, למשל, את האצילות של וולבק, המצניעה את ידענותו, ובטח ובטח שלא את החוש הטראגי החריף שלו. כך שלפעמים נדמה שהרומן של תירלוול הוא טור אינטרנטי מבריק שהתארך לו על פני 255 עמודים. ועם כל הכבוד, ויש הרבה, כתיבה מבריקה באינטרנט לא בהכרח מיילדת ספרות גדולה.