הקהילה שאלה - הרלן קובן ענה

 לפני הכל, החדשות הטובות לאוהבי קובן. בשנת 2005, הרבה יותר מהר ממה שנדמה לכם, יראה אור ספרו הבא בעברית, שייקרא "דיו חיוור". ספויילרים לא יהיו כאן, אבל בשלב זה מותר לגלות שהגיבור, לראשונה אצל קובן, יהיה אישה (ועוד צולעת!) ושסיפורה יוגש בגוף שלישי ולא בגוף ראשון, כמקובל אצל מר קובן. ומי שחשב שב"הנעלמים" היו הרבה טוויסטים, שיתחיל להתכונן נפשית לים של טוויסטים שרק קוראים אמיצים כמותכם יצליחו לא לטבוע בו. יש למה לחכות. ספרו הבא של קובן באנגלית, אגב, כפי שגילה בלעדית לקהילת הקוראים המשפיעים, ייקרא "החפים מפשע", והוא עתיד לראות אור בעולם במאי 2005. הוצאת "ידיעות אחרונות" תעשה הכל כדי שגירסתו העברית של הספר תגיע למדפים במינימום פיגור אחרי העולם.

ועכשיו לשאלותיכם ולתשובותיו של קובן, שאגב מוסר לכולכם ד"ש חם מניו ג'רזי. הוא היה מאושר לשמוע כמה אהבתם את ספריו, הוא חושב שרעיון הקהילה מבריק וראוי לעידוד, והוא מקווה לקפוץ בעתיד הלא רחוק לביקור נוסף בישראל (שבה כבר ביקר כחמש פעמים עד כה, רק שאז איש לא התרגש מכך).

והערה אחרונה: העברנו לקובן את כל שאלותיכם, אך לצערנו הוא בחר, מסיבות השמורות עימו (בכל זאת, איש עסוק מאוד!) שלא להשיב על כולן. עם המאוכזבים הסליחה, בתקווה שבפעם הבאה תצאו מסופקים יותר. (ירון פריד)

נאווה שאלה:

ב - 2 הספרים, "הנעלמים" ו"ההזדמנות האחרונה", אתה כותב על משפחות פשוטות לכאורה מהפרברים שבמקרה הן גם יהודיות. מעניין אותי לדעת האם זו הסביבה בה גדלת ואתה מושפע מכך, האם יש בכתיבה על הפרברים איזשהו סוג של אמירה/ ביקורת על אנשי הפרברים או על התפישה של הפרברים בעיני האמריקאי הממוצע.

הדבר בלט בעיקר ב"הנעלמים". גדלתי בעיירה ההיא. גדלתי בבית ההוא. ממש באותו בית. אני יהודי, שאומנם התבולל די בכבדות, אבל אני לא באמת מנסה להעביר שום "אמירה". אני רק מספר סיפור. וכמה ביקורתי אני כבר יכול להיות על חיי הפרברים האמריקאיים? הרי בחרתי לחיות שם את חיי, לכל הרוחות...

ב-2 הספרים קיימות הדמויות של הסוכן פיסטילו מהאף.בי.איי

ועוזרתו קלאודיה פישר, ב"הנעלמים" התפקיד שלהם משמעותי יותר מאשר ב"ההזדמנות האחרונה". האם הכוונה היתה ליצור רצף של ספרים הסובבים סביב דמויות אלו? האם היה להם במקור תפקיד גדול יותר ב"ההזדמנות האחרונה", שקוצץ?

תשובת קובן: 

מדוע הוחלט לקרוא לספר בשמו הלועזי "אין הזדמנות שנייה"? הרי היתה לגיבור הזדמנות שניה להציל את המצב.

תשמעו דבר מצחיק. אני בכלל לא נותן שמות לספרים שלי. האמת היא שאני פשוט גרוע בשמות. נדמה לי שהמו"ל הבריטי העלה את הרעיון לקרוא לספר "אין הזדמנות שניה", אבל אני לא בטוח בדיוק. כל שמות הספרים שלי מטעים במידה מסוימת, ובכוונה. הרי ב"הנעלמים" אף אחד לא באמת נעלם, כי כולם חוזרים או מתגלים בסוף. בספר שנקרא "אל תספר לאף אחד", כולם מספרים הכל לכולם ולא מצליחים לסתום את הפה כנדרש. ואילו ב"אין הזדמנות שניה", כפי שציינת, ההיפך הוא הנכון וכולם מקבלים הזדמנויות נוספות, שהן למעשה לב ליבו של הספר.

בלטה לי העובדה שבחרת בספריך בבני משפחה קרובה להיות מעורבים בעלילה. אבי הגיבור כדמות חולה/חלשה, קרובים שנעלמים בשני הספרים או מתגלים כ"רעים" בסיפור. האם יש לכך סיבה? משהו אישי?

משפחה היא ה"קטע" שלי. אני לא כותב על רוצחים סדרתיים שרוצחים ללא סיבה. אני לא כותב על קונספירציות גדולות שמגיעות למסדרונות הבית הלבן או הכנסת. אני מעדיף לשחק בטריטוריה הרוגעת של הפרברים האמריקאיים ושל המשפחה, ושם אני יכול להשיג את האימפקט הכי חזק. האנשים בספרי הם בני אדם כמוני וכמוך, או כך לפחות אני רוצה לקוות. הם מנסים לעשות כמיטב יכולתם, לגדל את ילדיהם, לעשות את הדבר הנכון, ויחד עם זאת הצרות והאסונות תמיד מוצאים אותם.

האם אתה מתכוון להמשיך בז'אנר ספרי המתח? למה? מה מושך אותך לכך? אם לא, מה עוד היית רוצה לנסות לכתוב או ניסית לכתוב בעבר?

אני אף פעם לא מתייחס לכתיבה שלי כאל "ז'אנר". מבחינתי, להגיד ספרי מתח זה כמו להגיד הייקו או סונטה. זאת בסך הכל צורה ספרותית, ובתוך הצורה הזאת, המבנה הזה, אני יכול להכניס ולעשות כל מה שמתחשק לי. אם תשימו לב, השאלות שלכם עד כה לא היו על אלמנטים של מתח אלא על משפחה ויחסים, נכון? אז הנה לך התשובה. "עשיתי" אובדן, מערכות יחסים, גאולה, סקסיזם, גזענות, מה שרק תרצי. מה שאני אוהב בצורה הספרותית המסוימת שבה בחרתי היא המחוייבות שלי לספר סיפור. הסיפור חייב להיות מרתק וסוחף. אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את הקוראים לטובת ה"יופי" של מילותי ומחשבותי.

ומיה פעם אחרונה:

בספר השני קיימים עיוותים מסוימים המניעים את הסיפור להתקיים באופן מסוים (למשל כשמתברר שהיו צריכים לעלות על מעורבותה של דינה או האחות בפירוט השיחות לפי ימים). כיצד אתה מתכנן ספר? נראה כאילו החלטת על הסוף ואז בנית את הדרך להגיע אליו. האם אתה מודע לכך?

למיה הצטרף גם עופר גלנץ ששאל: מעניין אותי לדעת על דרך יצירת העלילה - האם כבר בתחילת כתיבת הספר, הסיפור בכללותו היה ברור לך או שהוא נוצר תוך כדי כתיבה?

ומצטרפת אחרונה וחביבה היתה איזבלה ששאלה: איך כתבת את הספר - האם בנית מראש עלילה

ראשונית ודמויות ואז יצקת לתוך זה תוכן, או שהסיפור פשוט נכתב לו מתוך העט ובנה את עצמו?

תשובת קובן:

הסיפור הוא הסיפור. ואו שהוא עובד או שלא. אפשר למצוא מליון פתרונות קלים או להסביר כל דבר ודבר, אבל זה יהיה פשוט משעמם. אני מוכרח לצאת מנקודת הנחה שהקורא החושב יסגור בעצמו את הקצוות הלא סגורים לכאורה, ויסתום את כל החורים שנשארו. זאת עבודה מסוימת שכל קורא ממילא נדרש לעשות בכל ספר שהוא, לדעתי. אני מאוד אוהב טוויסטים, תפניות ופיתולים בעלילה, וכן, אני תמיד יודע לפני שאני מתחיל מה יהיה הסוף, או לפחות מי הרוצח.

הדס הרטמן שאלה:

האם לדעתך רייצ'ל וד"ר זיידמן מצליחים להתחתן ולהקים משפחה? עושה רושם שהם סוחבים על גבם כ"כ הרבה רוחות רפאים, שיהיה להם קשה להניח הכל מאחוריהם ולהתחיל משפחה חדשה.

 את זה תחליטי את. כשהתחלתי את כתיבת הספר, קיוויתי שמארק ורייצ'ל יחיו ביחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל משהו בקשר ביניהם, כפי שהלך ונבנה במשך הכתיבה, לא איפשר לי להגשים את הפנטזיה הזו, ולא התמסר לידיה. האמת היא שאני לא יודע מה יעלה בגורלם. אולי אכתוב עליהם שוב ביום מן הימים, מי יודע?

הייתי מעוניינת לדעת מדוע כריכת הספר אינה אחידה בכל העולם לאותו הספר. האם אין בכך החמצת מיתוג? שהרי כריכת הספר היא כעין כרטיס ביקור שלו. האם אין אתה כסופר מאשר כל שינוי שנעשה על גב הכריכה?

לצערי או לשמחתי אין לי שליטה על העטיפות ברחבי העולם. זה תמיד נחמד ומשעשע לראות איך מדינות שונות מתמודדות עם הספרים, ואיזה רעיונות עיצוביים מעניינים הן מביאות.למרבה המזל, ההוצאה הישראלית של ספרי היא מעולה ומקצועית, ואני סומך עליה בעיניים עצומות בכל ענין שהוא.

הדס הרטמן שאלה:

שני הספרים עוסקים במורכבות הזוגיות ובשאלות של אמון מול הקרובים לנו ביותר: אישה, חבר, אח. האם היית מסכים שהמסר עולה מהספרים הוא ששום דבר אינו כפי שהוא נראה ושיש לפקפק במניעיו של כל אדם?

לשאלה זו הצטרפה מיכל בנסקי אשר הקשתה:

מה גרם לך להיות כ"כ ציני לגבי קשר?

אמון בין חברים,הורים וילדים,בעל ואישה...אתה די נשמע פוסט טראומטי בעניין אמון בינאישי

אמון הוא נושא משמעותי בחיי כולנו. כולנו נתנו אמון באנשים שבגדו בנו ואיכזבו אותנו, ואני לא יוצא דופן. המשפחה שלי, אני מוכרח להודות, מעולם לא גרמה לי סבל ושברון לב מהסוג המתואר בספרי, אבל עדיין, כשאני כותב על בגידה ועל התפכחות מאשליות לגבי אנשים קרובים, אני יודע טוב מאוד על מה אני מדבר. אבל הי, כבר אמרתי שאני נותן אמון בהוצאת "ידיעות אחרונות", אז זה לא שאיבדתי את האמון במין האנושי כולו, חלילה!!

האם קיבלת הצעה להפקת סרטים עפ"י ספריך?

אליה הצטרפה מיכל בנסקי ששאלה:

הכתיבה שלך מאוד ויזואלית. ממש אפשר לדמיין סצינות קולנועיות תוך כדי קריאת הטקסט. האם תוך כדי כתיבה אתה כבר מכוון למדיום הקולנועי, או שמא החוש הויזואלי שלך הוא הדומיננטי?

אני אף פעם לא חושב על סרטים בעת כתיבת הספרים, אבל אני מודה שמוחי נוטה לעבוד לפעמים בצורה קולנועית. הוליווד מחזרת אחרי כל הזמן, ולפחות שני פרוייקטים נמצאים בעבודה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה ייצא מזה, אם בכלל. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ולא לדאוג. מה שיהיה יהיה. שאלו פעם את ג'יימס קיין, שכתב ספרים נהדרים כמו "הדוור מצלצל פעמיים", אם הוא לא שונא את מה שהוליווד עוללה לספריו. הוא הצביע על מדף הספרים שלו ואמר, "הוליווד לא עשתה לספרי שום דבר. כולם עומדים כאן על המדף." זאת גם הפילוסופיה שלי. ואגב, אין לי שום מושג מי יכול לשחק את הדמויות שלי, אין לי ליהוק אידיאלי בראש או דברים כאלה, ממש לא. אשתי רוצה שטום קרוז יגלם את מארק זיידמן או את וויל קליין, אבל אני לא כל כך בטוח שהמניעים שלה טהורים ושהוא באמת הכי מתאים לתפקיד...

האם עסקת אי פעם במקצוע נוסף מעבר להיותך סופר? האם אתה סופר במשרה מלאה?

אליה הצטרפה איזבלה ששאלה:

למה אתה כותב? האם זאת פרנסה עבורך? האם אתה אוהב לכתוב? האם זה יוצא ממך כפרץ יצירתי?

ושלישית הצטרפה מישל, ששאלה בפשטות נוקבת:

מאיפה ההשראה לכתיבת סיפורים מהסוג הזה?

כן, אני סופר במשרה מלאה ואני חייב להתייחס לכך כאל עבודה ככל עבודה. כמו שאינסטלטור חייב לתקן צינורות וברזים גם אם לא ממש בא לו, או גם אם יש לו יום מחורבן ואין לו מצב רוח, כך גם אני חייב לכתוב גם בימים שאין לי 'מוזה'. אני לא מאמין בהשראה. אני מאמין בעבודה קשה ובישיבה ממושכת על התחת. ספרים לא קורים מעצמם. צריך להוליד אותם, ולוודא שגם אם הלידה קשה וכואבת, צריך להיות תינוק חי ובועט בסופה. יש לי ארבעה ילדים מתחת לגיל עשר, אז זה אומר גם שצריך להאכיל הרבה פיות רעבים, וגם שלא נשאר לי שום זמן לתחביבים. אז הכתיבה היא בעצם גם העבודה שלי וגם התחביב.

הייתי רוצה לדעת האם הדמות "סקוורס" ב"הנעלמים" מבוססת על דמות/ דמויות מהמציאות? מהיכן הגיעה ההשראה ליצירתה של הדמות?

רוב הדמויות שלי אינן מבוססות על אנשים אמיתיים, וכך גם סקוורס. אני אוהב דמויות מלאות ניגודים, שיכולו להיראות כמו דבר אחד אך בפועל להיות משהו אחר לגמרי. סקוורס הוא דמות כזאת. כשמישהו כמוהו עובר בצורה "אמיתית", אני מתמלא סיפוק. שאלו אותי הרבה גם על דמותה של לידיה ב"ההזדמנות האחרונה". הדמות הזו נולדה בעקבות קריאה של הרבה חומר על ילדים-כוכבים. אני פשוט נתתי לה איזה טוויסט אחר ומפתיע. זה מה שאני עושה בחיים. אני יושב כל היום בחדרי ושואל את עצמי "מה היה קורה אילו..." ורואה לאן המחשבות האלה לוקחות אותי.

תשובת קובן:

כפי שכבר הסברתי, אני לא מתעסק במסרים. אני מספר סיפורים. כל קורא יכול וצריך לפרש כראות עיניו את ה"מסר" העולה מהסיפור, וכל קורא ימצא מסר שונה לגמרי. אשתי היא רופאת ילדים שעובדת עם נערי רחוב, במקום כמעט זהה ל "בית החופש" המוזכר ב"הנעלמים". אני מעדיף לכתוב על דברים שמוכרים לי היטב. זה מקל על התחקיר ומוסיף להנאה הפרטית שלי. ואני תמיד יכול לצרוח מחדר העבודה לאשתי: "מותק, מה היה קורה אילו...?"

תשובת קובן:

 אני כותב ספר אחד בשנה וזה נפלא בעיני שאת קוראת כל כך מהר. אני רוצה שהקוראים שלי יגמעו את ספרי בשלוק אחד. אני רוצה שהם לא יצליחו להניח את הספר מהיד, שהם לא יישנו בלילה בגללו, שיילכו לעבודה טרוטי עיניים ושפוכים מעייפות רק מפני שהם היו מוכרחים לדעת מה קורה ומה הסוף. זאת המחמאה הכי גדולה שאני כסופר יכול לקבל.