אם נסתמך על לידות שמתרחשות בסרטים ובסדרות, נטעה לחשוב שכל לידה כמעט היא לידת בזק, וכל בן זוג או עובר אורח הוא מיילד בפוטנציה. אבל בפועל, לידות בזק הן לא דבר שכיח.
"רוב הלידות שקורות בבית, ברכב או במגרש החנייה של בית החולים, הן לידות בזק", אומר ד"ר רוני לוי, מנהל חדרי לידה בבית החולים קפלן ומומחה למיילדות וגינקולוגיה. "זה הכי נפוץ בלידה שנייה ושלישית, כאשר הלידה הראשונה הייתה אטית וארכה שעות. האישה לא ממהרת להגיע לבית החולים עם תחילת הצירים, ואז לעתים לא מספיקה להגיע לחדר הלידה, כי הלידה מתפתחת מהר. בלידות הרביעית, החמישית ואילך, השכיחות לכך יורדת כי שריר הרחם כבר נחלש ולא מתכווץ באותה יעילות".
יש סיכונים בלידות בזק?
"יש שכיחות גבוהה יותר של קרעים, דימום אחרי הלידה וכליאת כתפיים של היילוד. שריר הרחם 'מתעייף".
מה אתה ממליץ לעשות אם מרגישים שהלידה ממש קרובה והיולדת רחוקה מבית חולים?
"הכי טוב להזמין אמבולנס כדי שתהיה עזרה של צוות מקצועי. ולבן הזוג אני ממליץ להתכונן, בעיקר נפשית".
שלוש אמהות ותיקות שעברו לידת בזק מספרות על הדקות והמלחיצות ביותר של חייהן:
לכלכתי את המיטה החדשה והיקרה
התינוקת של קרן וולקר החליקה מתוכה היישר לידי בעלה
את אדם, בנה הבכור, ילדה קרן וולקר בלידה רגילה למדי. אמנם זו הייתה לידה פעילה ובלי אפידורל, אבל היא נמשכה 16 שעות והתקיימה בחדר לידה בבית חולים. שום דבר בלידה הזו לא הכין אותה למהירות שבה נולדה בתה השנייה.
"בהיריון השני שלי, תכננתי שהלידה תהיה דומה לראשונה", מספרת קרן (35) מתל־אביב, נשואה לרועי, אמא לאדם (ארבע) ומיקה (שנה וחצי), שעובדת כיום כדולה ומדריכת הכנה ללידה. "כשהייתי בסוף שבוע 38, בארבע לפנות בוקר התחלתי להרגיש גלים (הכוונה לצירים, ל"ע), אבל לא הייתי בטוחה שזו תחילת הלידה. אפילו לא הערתי את בעלי. לקראת שבע בבוקר, הכאבים עדיין היו חלשים ובמרווחים לא צפופים. בגלל שלא רציתי להיות בלחץ, ביקשתי מבעלי שייקח את הילד לגן".
הרגשת שזה מתקרב?
"לא ממש. הייתי בטוחה שיש לפחות עוד יום שלם עד הלידה, וחשבתי שאספיק לאפות עוגה ולצאת להליכה בים. אבל ב־20 הדקות שבהן בעלי לקח את הילד לגן וחזר, ירדו לי המים והרגשתי שני גלים חזקים, שבדיעבד היו גלי הלחץ של סוף הלידה. לא הייתה הדרגתיות בעוצמות כמו בלידה הראשונה. כשבעלי נכנס הביתה הוא מצא אותי נאחזת במשקוף של השירותים. הוא רץ להביא לי בגד כדי שנלך מיד לבית החולים ובאותו רגע הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים. פתאום הרגשתי את הראש בחוץ".
ואז אמרת לו שיביא מגבות וסדינים?
"לא היה זמן. ביקשתי ממנו להשכיב אותי על המיטה. הוא נראה לחוץ ושאל אותי מה לעשות. אמרתי לו: 'אל תדאג, היא יוצאת, רק תושיט ידיים'. בתוך כמה שניות היא החליקה החוצה. לא היה אפילו שלב של לחיצות. מזל שהוא הספיק לתפוס אותה".
איך שמרת על כזה קור רוח וידעת מה לעשות?
"הגוף יודע ללדת. משהו באינטואיציה אמר לי שהכל בסדר".
מה עשיתם אחרי שהיא יצאה?
"הוא הניח אותה עליי, ראיתי שהיא ורודה, שהיא בוכה, שחבל הטבור לא מלופף סביבה. הבנתי שהכל בסדר. ביקשתי ממנו לכסות אותנו ולהזמין אמבולנס והצמדתי אותה לגוף שלי. רועי פעל על אוטומט, אבל לקח לו קצת זמן להיזכר במספר של מד"א. אחרי חצי שעה, כשמד"א הגיעו ושאלו אותו אם הוא רוצה לחתוך את חבל הטבור, הוא ענה: 'עשיתי מספיק'".
ואחרי שהם הגיעו, נשארתם בבית?
"חשבתי על זה, אבל בגלל שהשליה לא יצאה ועברה יותר משעה, הפרמדיקים החליטו לקחת אותנו לבית החולים. כשהגענו לשם שאלו אותנו 'אתם משתחררים?' וענינו 'רק הגענו'".
אי־אפשר שלא לשאול, איך נראה חדר השינה אחרי הלידה?
"ממש לפני הלידה קנינו מיטה חדשה ויקרה. זה כמובן לא עניין אותנו בזמן הלידה, אבל אחר כך היינו צריכים להציל אותה. בסופו של דבר היא חזרה לקדמותה".
בעקבות הלידה הזו עברת הסבת מקצוע והיום את דולה ומדריכת הכנה ללידה ולומדת להיות מיילדת. כמי שעוסקת בתחום, יש לך הסבר ללידת הבזק?
"דבר ראשון, לא עבר הרבה זמן מהלידה הקודמת שלי. וחוץ מזה, הייתי במקום הכי טבעי שלי, בבית, בשקט, עם בעלי. ההורמונים שלי שידרו שהכל טוב. הלוואי שהלידה השלישית שלי גם תהיה בבית".
על שש במושב האחורי
מעיין עשת ילדה בדרכה לבית החולים
במקרה של מעיין עשת, היא ובעלה דווקא כן הספיקו להיכנס לרכב בדרכם לבית החולים, אבל לתינוקת שהייתה בדרכה החוצה, לא הייתה סבלנות.
מעיין (35) מרשפון, נשואה ואמא ליובל (שש) וגיא (ארבע), פיזיותרפיסטית של רצפת האגן ומדריכת הכנה ללידה, הייתה בשבוע ה־39 להריונה השני. "באותו יום לבת הגדולה שלי הייתה דלקת עיניים, אז היא נשארה איתי בבית", היא מספרת. "כיוון שקבעתי לעצמי טיפול במים, קראתי לחמותי שתשמור עליה והלכתי. בבריכה היו לי שלוש התכווצויות שלא כאבו - נשמתי אליהן. כך זה נמשך כל היום – כל שעה היו כמה צירים קטנים".
הרגשת שהלידה מתקרבת?
"הייתי עסוקה עם הבת שלי. אפילו קפצתי איתה על הטרמפולינה. אחר הצהריים הרגשתי שהצירים הופכים תכופים יותר, אבל הם עדיין לא כאבו. הייתי צריכה לקחת את הבת שלי לרופא, והרגשתי שזה לא אחראי לנסוע איתה לבד, אז ביקשתי מהבייביסיטר להצטרף אליי. בדרך לשם נהגתי, אבל כבר היה לי קשה. בדרך חזרה הבייביסיטר נהגה ואני החזקתי את הידית והתמקדתי בצירים. הם כבר כאבו, אבל לא בטירוף. ביקשתי מבעלי שיגיע הביתה ומחמותי ביקשתי לקחת את הילדה.
"כיוון שקבעתי מראש ללדת עם מיילדת פרטית בבית החולים, התקשרתי אליה והיא אמרה שאני נשמעת רחוקה מהלידה. מילאתי אמבטיה, אבל לא היה לי נוח בה. גם על כדור פיזיו לא הצלחתי לשבת. בדיעבד, זו כבר הייתה התחלת צירי הלחץ. נכנסתי למקלחת והכאבים החזקים הגיעו בבת אחת.
"בעלי בדיוק הגיע ורצה מיד לצאת לבית החולים. נכנסנו לאוטו - בית החולים קרוב אבל היו פקקים. המכונית הייתה קטנה ואני רכנתי על שש במושב האחורי, עם הכיסא של הבת שלי שתופס חצי מושב. בעלי עקף את כולם מהצד, ובירידה לפולג ירדו לי כל המים.
"בשלב הזה כבר צרחתי. הרגשתי שזה קורה עוד רגע. התקשרנו למיילדת שכבר חיכתה בבית החולים. היא אמרה שהיא יוצאת לכיוון שלנו מיד, ובתוך דקה וחצי הייתה שם. היא רצתה שנגיע לחנייה של בית החולים, כדי שיהיה לה ציוד. היה יום קר והיא רצתה מקום חמים להכניס אליו את התינוקת. בחמש הדקות עד שהגענו לחניון, היא הדריכה אותי איך לנשום כדי לא לדחוף, שמה יד וממש עצרה את התינוקת מלצאת".
וכל הזמן הזה בעלך נוהג.
"בעלי סופר־קוּל, אבל היה הכי לחוץ שראיתי אותו בחיים. כשהגענו לחניון של בית החולים, כבר חיכה לנו שם צוות שהמיילדת הזמינה. נתתי לתינוקת לצאת, והיא יצאה בדחיפה אחת. חבל הטבור היה מלופף סביב הבטן שלה, והמיילדת סידרה את זה. הרגשתי טוב ומיד הינקתי אותה, אבל בגלל שהיא נולדה בחוץ, טמפרטורת הגוף שלה הייתה נמוכה. היא הייתה צריכה להיות בהשגחה, ולא יכולתי להיות איתה כמעט כל הלילה. היה לי קשה, אבל אחרי יום וחצי היינו בבית".
את בהיריון עכשיו. היית מאחלת לעצמך לידה כזו שוב?
"זה אולי נשמע מושלם מהצד, אבל חשוב לציין את המחיר הנפשי. זה מלחיץ וגם אין זמן לעכל את כל הסיפור, כי זה קורה נורא מהר".
מה עלה בגורל האוטו?
"בעלי ניקה אותו, וזמן קצר אחר כך מכרנו אותו".
חבל סביב הצוואר
התינוק של אורלי אברג'ל ניצל בזכות פרמדיק
גם אורלי אברג'ל, כמו קרן וולקר, לא הייתה יכולה לנחש שתלד את בנה השלישי על המיטה החדשה והמפוארת בבית. "יום לפני הלידה, הייתי בביקורת בבית החולים. הייתי בשבוע 39, והרופאים אמרו שיש לי עוד כשבועיים", מספרת אורלי (43) מנס־ציונה, נשואה ואמא לעמית (20), ליאב (15) ואורי (שלוש וחצי), בעלת עסק לניקוי יבש. "זה היה ההיריון הרביעי שלי. לפני כן נולדו שני הילדים הגדולים שלי וגם הייתה לי 'לידה שקטה' באמצע".
איך עבר ההיריון?
"היה קשה מאוד. במשך כל ההיריון היו לי קשיי נשימה וחשבו שזה תסחיף ריאתי. התלוו לזה צירים מוקדמים, והייתי מאושפזת לסירוגין כל ההיריון. בביקורת שהייתה יום לפני הלידה, היו האטות בדופק. אבל שחררו אותי בשתיים לפנות בוקר. בסביבות שש בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן. אני יודעת איך מרגישים צירים, אבל זה היה משהו אחר. הלכתי לשירותים והרגשתי לחץ. הבנתי שאני כבר בלידה. קראתי מיד לבעלי, והוא הרים אותי מהשירותים. אמרתי לו שיזמין מיד אמבולנס כי אני עומדת ללדת. הוא הניח אותי על המיטה, והרגשתי את המים יורדים. אמרתי: 'אני מרגישה את הראש!' מזל שהפרמדיק הגיע בתוך כמה דקות. הוא אמר לי: 'הראש בחוץ. תלחצי'. לחצתי לחיצה אחת, והוא יצא. הפרמדיק הוציא אותו וחתך את חבל הטבור. כל הסיפור נמשך בסך הכל שבע־שמונה דקות".
איך הרגשת כשהוא יצא?
"לא הייתי רגועה, כי הוא יצא כחול ולא בכה. שאלתי את הפרמדיק בדאגה: 'למה הוא לא בוכה?' הוא אמר שנחכה קצת, ואחרי כמה דקות נתן לו מכה ברגל, והתינוק התחיל לבכות. בנוסף, היו לי כאבי תופת, כי השליה לא יצאה. כשהגענו לבית החולים, הרופאה הוציאה לי אותה בחדר ניתוח. בעלי עוד היה בבית – ניקה את המיטה, והרופאה אמרה לי: 'כשהוא יגיע, תגידי לו שיבוא אליי. הוא צריך לברך ברכת הגומל', ואז הדגימה לי איך חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר של התינוק. זו הייתה הסיבה להאטות הדופק שהיו יום לפני כן, ולכן הוא יצא כחול ולא בכה מיד. התברר לי בדיעבד שהפרמדיק שחרר את חבל הטבור. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה מגיע באיחור של כמה דקות".
איך התייחסו לסיפור שלך בבית החולים?
"הייתי שם אטרקציה. כולם רצו לראות את זו שילדה בבית. אמרו לי: 'את ילדת בבית? אז בית החולים צריך לשלם לך'. כולם רצו לשמוע את הסיפור".
