קפצה ממזח והשתתקה: 'שמעתי משהו מתנפץ, זה היה עמוד השדרה'

בגיל 17 הפכה אורנה־רוני בלייר למשותקת בארבע גפיים, לאחר שקפצה ממזח בשעת שפל. "החלטתי לחיות בעוצמה הכי גבוהה. בכי לא היה מוביל אותי לשום מקום"

אורנה־רוני בלייר. "החיים שלנו הם רצף של החלטות ובחירות. גם ההחלטה הקשה שלי על המזח הייתה בחירה שאני אחראית עליה" (צילום: צביקה טישלר)
אורנה־רוני בלייר. "החיים שלנו הם רצף של החלטות ובחירות. גם ההחלטה הקשה שלי על המזח הייתה בחירה שאני אחראית עליה" (צילום: צביקה טישלר)

בחופש פסח של כיתה י"א נסעתי עם חברים לאילת. הגענו לחוף, שחינו וצללנו. למחרת בבוקר, בשעת הגאות, שוב הגענו לאותו חוף והפעם גם קפצתי מהמזח, שהיה משהו כמו מטר וחצי מעל פני המים. הייתי שחיינית מאוד טובה, ותמיד הקפדתי לקפוץ קפיצת ראש מושלמת.

 

בצהרי אותו יום שוב יצאתי לשחות באותו חוף, הפעם לבד. היה חם מאוד. ההליכה על המזח, שהיה סלעי ומצופה בצדפים, הייתה ארוכה. עמדתי על המזח. זו הייתה שעת שפל והקרקעית נראתה קרובה מדי. לא רציתי לחזור את כל הדרך על המזח ברגליים יחפות. הייתי מאוד בטוחה בעצמי, שקפיצה שלי תהיה מספיק טובה. אמרתי לעצמי: על החיים ועל המוות.

"לא רציתי לחזור את כל הדרך על המזח ברגליים יחפות. הייתי מאוד בטוחה בעצמי, שקפיצה שלי תהיה מספיק טובה. אמרתי לעצמי: על החיים ועל המוות"

 

קפצתי ראש. פגעתי בסלעים שהיו שם למטה. שמעתי רעש של משהו מתנפץ: זה היה עמוד השדרה שלי. לא יכולתי להרים את הראש מעל המים, ולא הצלחתי להזיז את הרגליים והידיים. הבנתי שנשאר לי מעט אוויר ברֵיאוֹת, וחשבתי שאף אחד לא ראה אותי. ידעתי שאני עומדת לטבוע ולמות. אמרתי לעצמי: בואי, תגמרי עם זה מהר יותר, שחררי את מעט האוויר שנשאר. ברגע שהתחלתי להוציא את האוויר, שני בחורים, שכנראה ראו אותי קופצת, הוציאו אותי מהמים.

 

פוניתי לבית החולים, שם התברר שעמוד השדרה נשבר בחוליה צווארית. בנוסף, פרקתי את הכתפיים ונשרטתי עמוקות בראש. הרגשתי כאבים חזקים, אבל הייתי משוכנעת שבתוך שבוע־שבועיים אני חוזרת לחיי הקודמים. אחרי עשרה ימים הטיסו אותי לבית חולים במרכז. שכבתי על מיטה בצורה מאוזנת, כדי שעמוד השדרה יתאחה.

"לילה אחד שכבתי במיטה, עם משקולת שמתחה את עמוד השדרה שלי. התברר שה'מתיחה' לא הייתה מחוברת טוב – והיא צנחה על הרצפה. עמוד השדרה שלי חטף מכה בעוצמה של 13 ק"ג, ושוב התרחש ריסוק של החוליות"

 

לילה אחד בני משפחתי עזבו, ונשארתי לבד. שכבתי במיטה, עם משקולת שמתחה את עמוד השדרה שלי. התברר שה'מתיחה' לא הייתה מחוברת טוב – והיא צנחה על הרצפה. עמוד השדרה שלי חטף מכה בעוצמה של 13 ק"ג, ושוב התרחש ריסוק של החוליות. אם עד אז יכולתי להזיז קצת את בהונות הרגליים והפציעה שלי הייתה עדיין הפיכה, מרגע זה ואילך כבר לא הרגשתי כלום ברגליים והפגיעה הפכה אנושה. בכיתי כל הלילה, הייתי בשפל הכי עמוק של חיי.

בלילה הזה בחרתי את אחת הבחירות החשובות של חיי: לחיות בעוצמה הכי גבוהה שאני יכולה ולעשות את הכי טוב שלי בחיים. זה היה או זה, או להישאר בתוך הבכי הזה, שלא היה מוביל אותי לשום מקום. הייתי נערה צעירה והבגרות שנדרשה ממני באותו רגע הייתה של אדם מבוגר. בבת אחת התבגרתי.

 

התחלתי מרוץ אינטנסיבי לשיקום. ידעתי שאני צריכה ללמוד הכל מחדש: לכתוב, להחזיק סכו"ם. התחלתי טיפול פיזיותרפיה ובמקביל ריפוי בעיסוק. אחרי שנה וחודשיים השתחררתי. נרשמתי לתיכון אקסטרני וסיימתי את הבגרויות בשנה. בתוך שלושה חודשים כבר התחלתי ללמוד באוניברסיטה. סיימתי את הלימודים בשנתיים וחצי, ומיד התחלתי לעבוד כמהנדסת מחשבים.

 

בגיל 23 הכרתי את בעלי, ובגיל 24 התחתנו. הוא בריא וגם עוסק ברכיבה על אופניים. עם השנים נולדו לנו שלושה בנים. עבדתי בהרבה סטארט־אפים ופיתחתי כמה פטנטים רשומים בתחום תקשורת המחשבים. זה עשור שאני עובדת בתעשייה הביטחונית. לפני עשר שנים, בעקבות לימוד והתעמקות, חזרתי בתשובה. שאר בני הבית נשארו חילונים והם מכבדים את הבחירה שלי.

"בגיל 23 הכרתי את בעלי, ובגיל 24 התחתנו. עם השנים נולדו לנו שלושה בנים. עבדתי בהרבה סטארט־אפים ופיתחתי כמה פטנטים רשומים בתחום תקשורת המחשבים"

 

אני מתנהלת בכיסא גלגלים, מזיזה את הידיים, אבל לא יכולה להזיז את האצבעות. מצאתי דרכים לאכול לבד, לכתוב, לנהוג, להתאפר ואפילו לצייר. ברור לי שהחיים שלי היו אחרים לחלוטין אם כל זה לא היה קורה, אבל אני לא מסתכלת על העבר שלי בזעם. האשמה עצמית לא הייתה מביאה אותי לשום מקום. אני משתדלת להיות אדם בונה ולא הורס. עשיתי כמיטב יכולתי וגם היום אני עושה כמיטב יכולתי.

 

אחרי הפצרות רבות מצד אחותי ורדה, הסכמתי שהיא תכתוב את הסיפור שלי. הספר, שרואה אור בימים אלה (הוצאת סטימצקי), נקרא 'סלעים במים'. קשה לי עם היציאה מהאלמוניות, אבל כמו שבעלי אמר: 'אם זה יכול להועיל למישהו, אפילו אחד, עשינו טוב שסיפרנו את הסיפור'.

 

כריכת הספר שכתבה אחותה של אורנה, ורדה סמול
    כריכת הספר שכתבה אחותה של אורנה, ורדה סמול

     

    שורה תחתונה: החיים שלנו הם רצף של החלטות ובחירות. גם ההחלטה הקשה שלי על המזח הייתה בחירה שאני אחראית עליה".

      

    • אורנה־רוני בלייר ("השם רוני הוא קיצור חיבה כבר מגיל 12, ונרשם רשמית בתעודת הזהות מיד לאחר הפציעה"). בת 55, מהנדסת מחשבים, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בהרצליה

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד