לתל-אביב הגיעו שלומי נחמני ואביגיל ריינר בתום הלימודים בבצלאל. שניהם ירושלמים, מעצבים גרפיים, מלמדים ב”שנקר" ובעלי סטודיו עצמאי - "the studio" - שמתמחה בזירת התרבות והאמנות המקומיות. הם נחתו במרכז העיר, אבל היה להם ברור שאת דירת הקבע שלהם ירכשו ביד אליהו. הם אהבו את המרחבים שבין בנייני השכונה, את הגינות הציבוריות והפינות הירוקות שמנקדות את פני השטח, את השקט ואת האוכלוסייה ההטרוגנית. ולא פחות חשוב – המחיר היה בהישג ידם. היום הם מספרים על הרוחות הרעננות שמנשבות בשכונה, על המתנ"ס החדש, הספרייה, הצגות הילדים בפארקים, תוכניות העירייה וקבוצת האקטיביסטים הצעירים "קהילה יוצרת מציאות".
לפני חמש שנים רכשו דירת 45 מ"ר פלוס מרפסת קטנה בקומה השלישית (ללא עמודים) בבניין שיכון ישן, מתחת לגג. דירה שבה סלון וחדר שינה, שנשמרה על ידי בעליה, זוג ניצולי שואה שלהם בת יחידה, בדיוק כפי שנבנתה בשנות ה-50, כולל גופי תאורה ושידה מאותן שנים. שתי מנורות קיר משתלבות היום היטב בדירה המשופצת, וכמותן השידה, שבולטת תחת ספרייה יוצאת דופן בלב בית.
אל מעצבת הפנים רומי סילבר בנית פנו ריינר ונחמני עם חלומות גדולים: הרחבת הדירה בכ-26 מ"ר ובניית 40 מ"ר נוספים על הגג, שייעטפו במרפסת גג נאה על שטח זהה. הגג אמור היה לשכן את הסלון והמטבח, והקומה התחתונה את החדרים הפרטיים. בתום שנה של עבודה על תוכנית הדופלקס, לאחר שנדמה היה שהתוכניות אושרו והעירייה נתנה היתר, הגישו השכנים התנגדות, ולמען שלום בית בחרו ריינר ונחמני לוותר על התוכנית הגדולה ולהצטמצם כרגע בהרחבת הקומה הקיימת. הם בנו ממ"ד ששטחו תשעה מ"ר, חדר נוסף בן 17 מ״ר, וכך התרחב שטח הדירה הכללי (כולל המרפסת שהוכנסה פנימה) ל-76 מ״ר.
>> לא הרחק משם, בשכונת ביצרון, דירת שיכון שכן הצליחו להרחיב לדופלקס יפהפה
שני קווים מרכזיים הנחו את בנית בתכנון הדירה: האחד הוא הרצון "להאריך את חייה" עד כמה שניתן, כלומר לאפשר למשפחה קטנה עם פעוטה לגדול בה בנוחות (ובאמת היום נחמני וריינר הם הורים לשניים, בת שלוש ותינוק קטנטן); השני הוא תכנון מקומות אחסון נדיבים, מבלי לוותר על תחושת המרחב. "היה לי חשוב שהדירה תהיה מוקפדת. קטנה, אבל עם תחושה של ספייס", אומרת ריינר. וכל זה בתקציב מוגבל – 250 אלף שקל ללא עלויות הבנייה של ההרחב – תקציב צנוע כשמדובר בשיפוץ כה מקיף, שכלל החלפת כל התשתיות ושינוי התכנון הפנימי ללא הכר (ראו תוכניות לפני ואחרי בסוף הכתבה).
למשל, הוחלט לבחור במטבח נדיב עם הרבה מקומות אחסון ופינת אוכל שהיא לב הבית, על פני סלון גדול. המטבח פתוח לפינת הישיבה ולמבואה, שתוכננה כך שתוכל להכיל גרם מדרגות אם וכאשר תתאפשר הרחבה על הגג. בינתיים היא מכילה ספרייה, ארונות אחסון ובשעת הצורך משמשת גם כפינת עבודה וכאיזור משחק נוסף לילדים.
לדירה שני כיווני אוויר בלבד, ולכן אזורי המגורים – חדרי השינה, המטבח והסלון – נהנים מחלונות, בעוד שחדר הרחצה והשירותים רוכזו במרכז, מוארים ומאווררים באמצעות מפוחים וחלונות סקיי-לייט בתקרה. בשונה מהמקובל, דווקא הגדול משני החדרים שנוספו לדירה נבחר להיות חדר הילדים, בעוד שהממ"ד משמש כחדר ההורים. "הכל כאן ממש על המילימטר, אבל פונקציונלי ונעים", אומרת סילבר בנית.
שימוש מושכל בצבע ובטקסטורה תורם להעמקת הגוון האישי של הבית, וכך גם עבודות האמנות על הקירות, יצירות של חברים ואמנים איתם היו השניים בקשרי עבודה. הנגרות היא כולה איקאה. ליתר דיוק, כמעט כולה. ארונות הבית – מהמטבח ועד חדר הילדים – נקנו שם. "למעשה כל התכנון של ההנמכות והנישות נועד לתת תחושת קאסטום מייד לרדי מייד של איקאה", מחייכת בנית. בנישות במבואה, למשל, התקינה ארונות מטבח של איקאה כארונות אחסון, משום שהם עמוקים ומספקים נפח גדול יותר, ושומרים על קו אחיד במראה.
המשחק בין המוצר הגנרי, הסטנדרטי, לבין ההתאמה האישית מתקיים כאן עם אלמנטים נוספים. פרופילי האלומיניום של החלונות הם הפשוטים ביותר שישנם, אבל נבחר להם גימור צבע מגורען, בהזמנה מיוחדת. המדפים הצבעוניים בחדר הילדים נקנו בחנות מדפים תעשייתיים בדרום תל-אביב ("מקור העמוד והמדף"), וכמותם גם הבסיס של הרהיט הרב שימושי שניצב בכניסה – קונסטרוקציית מדפי משרד בנאלית שאותה הפכה בנית למחיצה החוצצת בין פינת הישיבה לדלת, ומוסיפה לראשונה אינטימיות נעימה. למוטות הברזל השחורים תוכננה תוספת עץ מינימליסטית ויפה, שמכילה את המפתחות וקלסרי החשבונות של הבית מצדה האחד, ואת הטלוויזיה (התלויה על זרוע) מהצד השני.
"המחשבה הייתה איך לוקחים את הפתרונות הכי פשוטים ונותנים להם פרשנות שמתאימה לנו", מחזקת ריינר. דוגמה אחרת היא גומחה שתיכננה בנית בחדר הילדים, שהפכה – בעזרת מדפי מתכת המיועדים למחסנים – לנישה רבת פוטנציאל. "כל מדף יכול לשאת 60 קילו, וחשבנו כיצד ניתן להפוך את הפינה התעשייתית והגולמית הזו למקום רך ונעים. כרגע זו גומחת משחק, מקום שהילדה יכולה להתחבא בו, וגם משטח החתלה. ככל שהזמן עובר אני מבינה כמה שימושים נוספים יכולים להיות לנישה הזו. כמיטת מעבר, למשל, או כשולחן עבודה, בשלב מאוחר יותר. מראש תיכננו פה שקעים למחשב".
על הרקע האחיד של ארונות האחסון בולטת שבעתיים הספרייה המעניינת במבואה: קומפוזיציה של אלכסונים מפרופילי ברזל, המאכלסת את הספרים והקטלוגים הרבים של בעלי הבית. העיקרון זה בולט גם בתחום התאורה: רוב מנורות הבית נקנו מבעוד מועד בתקופת הסיילים במחסני תאורה, והן מאפשרות למנורות האחרות – שתיים של המעצב אוהד בנית, בן זוגה של המעצבת, בחדר השינה, מנורת המטבח שנקנתה ב"קמחי", והמנורות מעל לספה ומעל דלת הכניסה (שנותרו מגלגולה הקודם של הדירה) – לבלוט במלוא אישיותן.
>> מנורות של אוהד בנית גם ב''סאגה'', חנות חדשה לעיצוב ישראלי בשוק הפשפשים
לפי אותו עיקרון נקנו הכיורים באיקאה, והאסלות באיזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בעוד שהאריחים הם שזכו לתשומת הלב ומירב התקציב. אריחי רצפה אפורים ("נגב") מבקשים לתת עד כמה שניתן תחושה של בטון מוחלק, ולחיפויי הקירות נבחרו אריחים בעיצוב פטרישיה אורקיולה לחברת "מוטינה" ("מודי"). "גם בתקציבים הכי לחוצים אני מעודדת את הלקוחות להשקיע באריחים בחדרי הרחצה, מכיוון שמדובר במספר אריחים קטן, שמהווה אחוז מאוד קטן מהתקציב הכולל, בעוד שהאימפקט שלו ביומיום גדול, והוא יכול להשרות שמחה גדולה".
מעטים מרהיטי הבית נקנו במיוחד לדירה החדשה. הספה, הכורסה ושולחן הקפה בסלון עברו עם נחמני וריינר מדירתם הקודמת, את שולחן המטבח – שולחן עץ ופורמייקה שמור לעילא – ריינר קיבלה מסבתה לפני שנפטרה, ולו הותאמו כיסאות אוכל חדשים מ"פיק-אפ". שקפים של פרסומות ישנות לתנובה, שעיצב סבו של חבר, הוצמדו לחלונות הזכוכית של ארון עץ דקורטיבי במטבח, ליד כלי אוכל ונוי דקורטיביים שצברו נחמני וריינר עם השנים.
על הקירות עבודות של KNOW HOPE, אניסה אשקר, ג'ניפר אבסירה, מאיה כץ מינרבו, גיא ינאי, אתי אברג'ל, איתן בן משה, עופר ללוש, אביטל כנעני, בתיה קולטון, ניבי אלרואי. אדניות קקטוסים, סוקולנטים וצמחייה ארץ-ישראלית עשבונית ממסגרים את הנוף, גרסה-זוטה של המשאלה לגינה מקומית, שאולי עוד תתגשם יום אחד בגג.
"אם צריך לסכם", אומרת סילבר בנית, "המחשבה הייתה על עיצוב נקי ועדיין אישי. הבית בא לבטא את דייריו. אני מקווה שכאשר נכנסים אליו לא חושבים 'וואו איזו מעצבת הייתה פה'. להיפך. הבית אמור להיראות טבעי, כאילו לא יכול היה להיראות אחרת".
